לברון לא MVP, ומי שר ההגנה? מתווכחים על מצטייני ה-NBA

הימים הם ימי סוף העונה הסדירה, וכבר סופרים את השעות עד לתחילת הדבר האמיתי - פלייאוף ה-NBA. אבל רגע לפני שזה קורה, צריך קודם כל לסכם את מה שכבר קרה. אז ניהלנו שיחה וניסינו להבין מי הם המצטיינים בליגה הטובה בעולם, ולמה? הממצאים לפניכם.

• חולים על הכדור הכתום? היכנסו לעולם הכדורסל שלנו

שי לוי: נתחיל מהסוף עם ה-MVP. כלומר עם קווין דוראנט. השנה KD היה המרשים ביותר, ואפילו לברון הודה בכך. זה קודם כל מתבטא במאזן של אוקלהומה סיטי, שהיה טוב יותר מזה של מיאמי למרות שהמערב יותר חזק מהמזרח. וזה כשבשלבים גדולים מאוד של העונה דוראנט שיחק בלי ראסל ווסטברוק, והעמיד ממוצעי שיא באחוזי הקליעה וגם באסיסטים. מי היה חושב על זה? הוא שיפר גם את הקבוצה שלו וגם את עצמו, מה עוד אפשר לבקש? דוראנט הוא מכונת כדורסל מושלמת, ובניגוד לקבלת ההחלטות של לברון במאני טיים, הוא תמיד לוקח את הזריקה האחרונה. מועמדים אחרים, כמו כריס פול, בלייק גריפין, ג'ואקים נואה ופול ג'ורג', עם כל הכבוד, הם כמו 6 הרצים האחרים בריצת 100 מטר לצד יוסיין בולט וטייסון גיי. רק תפאורה.

אור זיו: אני מסכים איתך, אבל אני מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה שזה קורה. אין ספק שדוראנט הוא ה-MVP העונה. זה עדיין לא אומר שהוא השחקן הכי טוב בליגה, אבל הוא היה השחקן הכי טוב השנה. הוא עשה את הכי הרבה בשביל הקבוצה שלו, שזה מה שבעצם התואר הזה מבקש. התנאים הבשילו העונה כדי שהוא ייקח את התואר. לפני השנה, אם הסתכלת על הת'אנדר, היה אפשר לצפות לירידה לעומת שנים קודמות - בלי ווסטברוק, בלי חיזוק משמעותי, עדיין עם שחקנים כמו פרקינס ופישר ברוטציה - ועדיין דוראנט המשיך לשמור על עקביות והרמה הכי גבוהה שיש, כשבמקביל הקבוצה ממשיכה לנצח. פשוט פנומן.

נמשיך עם שחקן ההגנה של השנה. מאז גארי פייטון ב-1996, את התואר הזה לקחו רק פורוורדים וסנטרים, כנראה בגלל הסטטיסטיקה. אבל לי נמאס, אז אני אקח דווקא גארד. אני יודע שבפועל, ג'ואקים נואה הוא שחקן ההגנה של השנה, אך אני נותן את הפרס לחבר שלו בשיקאגו. ג'ימי באטלר. הוא פשוט חיה רעה שאף שחקן לא רוצה לראות מולו. רק תשאלו את לברון ג'יימס, שנחטף על ידיו במאני טיים במפגש ביניהם. בין השחקנים שרושמים 25 דקות בממוצע למשחק, באטלר מדורג במקום התשיעי ברייטינג ההגנתי. אך זה מעבר לנתונים היבשים - כל סל שתצליח לקלוע על השמירה שלו, יגיע רק בדם, יזע ודמעות.

שי: קודם כל אני חייב להחמיא לך על הבחירה המקורית ובאמת שבאטלר ראוי להרבה מאוד מחמאות על היכולת שלו העונה. אבל בהיעדרו של דריק רוז, בשיקגו יש שחקן הרבה יותר משמעותי ממנו וזה לא אחר מאשר ג'ואקים נואה. הסנטר הצרפתי הוא הלב הפועם של המועדון הזה, שבנוי קודם על הגנה בלתי מתפשרת וקבוצתיות שמזכירה את הכדורסל ששוחק בליגה לפני כמה עשורים. האגרסיביות של נואה והגישה שאיתה הוא מגיע לכל משחק הן הגורמים העיקריים לכך ששיקגו עדיין בצמרת המזרח, למרות שאיבדה העונה את שני השחקנים המרכזיים שלה. בוא נודה על האמת - מי היה מוכן להמר בתחילת העונה שהבולס יכולים להגיע לאיפשהו בלי רוז ודנג?

אור: הרמת לי להנחתה. שיקגו לא הייתה מוותרת על דנג, אם היא לא הייתה יודעת שיש לה גרסה צעירה ומשופרת שלו בהגנה - באטלר. הוא אמנם לא גבוה כמו הבריטי, אבל טום ת'יבודו לא מפחד לשים אותו על הסמול פורוורדים הכי טובים בליגה. והוא גם עושה את העבודה בצורה מדהימה.

שי: יכול להיות שבאטלר הצליח להשכיח את דנג, אבל זאת לא הסיבה שהבריטי שוחרר. לדעתי זה יותר הרצון של שיקגו לחסוך בכסף כדי להתחזק בעתיד. חוץ מזה, עדיין נואה מטריף את השאר ויותר ראוי ממנו.

בוא נעבור לקטגוריה הבאה, השחקן המשתפר של השנה. יש לי ארבעה מועמדים בכירים והדבר הבאמת לא שגרתי הוא ששלושה מהם מגיעים מאותה קבוצה. נתחיל דווקא עם זה שבא מקבוצה אחרת - לאנס סטיבנסון מאינדיאנה, שעשה קפיצה גדולה השנה והפך לאחד הכלים החשובים בקבוצה שרצה לאליפות. השאר מגיעים מפיניקס ובאמת שכולם ראויים. הראשון הוא אריק בלדסו, שאחרי שנתיים בצל של כריס פול הפך לשחקן מוביל בקבוצה שהפתיעה את כולם. השני הוא ג'ראלד גרין, שכבר סולק מהליגה בבושת פנים כי חשבו שהוא יודע רק להטביע ומצא את עצמו ברוסיה ובסין, אך השנה המציא את עצמו מחדש וניצל את האתלטיות שלו.

אלא שאת התואר אני מעניק למי שעשה את ההתקדמות הכי פחות בולטת מבחינת הסטטיסטיקה, אבל ההשפעה שלו היא הכי חשובה עבור הסאנס - הדרקון הסלובני, גוראן דראגיץ'. כשדיברו עליו בעבר כיורש הפוטנציאלי של סטיב נאש, היו אנשים שפיקפקו. בזמן שהקנדי נמצא יותר על שולחן הטיפולים בלוס אנג'לס מאשר על הפרקט, דראגיץ' הפך לאחד הרכזים הכי טובים בליגה והפריח את השממה באריזונה.

אור: אני מסכים עם כל השמות שהזכרת, אבל מופתע ששכחת שחקן אחד שעשה זינוק בעלייה. אמנם מדובר רק בעונתו השנייה בליגה, אך אנתוני דייויס מוכיח עכשיו מדוע הוא היה הבחירה מספר 1 בדראפט 2012. הפורוורד בעל הגבה המחוברת עשה עונה ראשונה לא רעה, אבל לא הפיל אף אחד מהכיסא. השנה, הוא שידרג את ההשפעה שלו על המשחק מכל הבחינות - הוא מוביל את הליגה בחסימות, שואב ריבאונדים וגם הקפיץ את ממוצעי הקליעה שלו לרמות דאנקניות וגארנטיות. הוא בסך הכל בן 20, ובזמן שהפאוור פורוורדים הגדולים בליגה מתקרבים לסוף הקריירה, אין שום סיבה שהוא לא ישלוט בליגה בעשור הקרוב יחד עם קווין לאב ובלייק גריפין. זה הדור החדש, והוא לגמרי חלק ממנו.

נמשיך לפרס לשחקן השישי, שזה לטעמי התואר הכי מיותר. מדובר בדרך כלל בשחקנים שכל הייעוד שלהם הוא לייצר נקודות בפרקי זמן קצרים, אבל לא מספיק טובים בשביל לתקוע יתד בחמישייה. היוצא מהכלל הוא מאנו ג'ינובילי, שהעובדה שהוא פותח על הספסל היא רק פרט אנקדוטי, כי הוא לגמרי שחקן חמישייה במסווה.

שי: לא בטוח שזה פרס מיותר, בהתחשב בעובדה שיש שחקנים שהגדולה שלהם היא לעלות מהספסל ולשנות מומנטום של משחק. זוהי תכונה שאין אותה להרבה אנשים וראוי לשבח את אלה שניחנים בה. למרות שג'מאל קרופורד הוא מועמד ראוי, אני בוחר בג'ינובילי ולא רק בגלל ההערכה הגדולה שלי כלפיו, אלא מכיוון שאין עוד שחקנים שמסוגלים לשנות התפתחות של משחק כפי שהוא עושה. ומכיוון שגם בגיל 36 הוא עדיין עושה זאת באותה רמה כמו בצעירותו, מגיע לו לזכות בתואר ולא להאמין שזו תהיה רק הפעם השנייה בקריירה.

אור: ג'ינובילי יכול לקבל את התואר בכל שנה נתונה, אך כנראה שאנשים כבר התרגלו לראות את היכולת שלו ומחפשים שמות חדשים. זה מסביר מדוע הוא זכה בו רק פעם אחת. חשבתי להעניק את הפרס הספציפי הזה לטאג' גיבסון, שחקן שאני מאוד מעריך באופן אישי, כזה שעובד קשה בכל דקה על הפרקט. אלא שבסופו של דבר, אין מנוס מהעובדה שלג'ינובילי מגיע יותר מכולם. שחקן שהוא פשוט מופת למקצוענות.

טוב, הגיע הזמן של ה'ירוקים' - תואר רוקי השנה. הפייבוריט שלי לפני פתיחת העונה היה ויקטור אולדיפו, אבל הוא לא היה מספיק עקבי, התנדנד בין החמישייה לספסל, ועדיין לא הצדיק את ההשוואות לדוויין ווייד. מי שכן ראוי הוא מייקל קרטר-וויליאמס, שלמרות שראשי פילדלפיה התעמרו בו וסילקו כל שחקן שנתן רבע תפוקה נורמלית על ידו כדי לקדש את הטאנקינג, הוא המשיך לספק את הסחורה. MCW מוביל את שחקני השנה הראשונה בהכל - נקודות, ריבאונדים אסיסטים וחטיפות. אמנם המאזן של הסיקסרס מחפיר, אבל אי אפשר להאשים את הרכז בתוצאות. אני מניח שאתה מסכים?

שי: כל מילה בסלע. אין אף אחד שראוי יותר מהרכז של פילי לתואר והוא מהבודדים שהצליחו להרשים מבין כל שחקני העונה הראשונה, שאיכזבו השנה וזה עוד בלשון המעטה. נכון שחלק גדול מהנבחרים בלוטרי היו מוגבלים בשל פציעות, כמו חברו לקבוצה, נרלנס נואל, שלא שיחק בכלל למרות שנבחר לפניו בדראפט. ועדיין, קרטר-וויליאמס הרשים מאוד ולמרות שלפני תחילת העונה רבים סברו כי ייקח לו זמן להשתלב בליגה, הוא הוכיח ההפך. מהרגע הראשון הוא הראה עליונות על פני השאר.

בוא נסיים עם הקטגוריה הכי קשה לבחירה - מאמן העונה. אני באמת לא יודע מה להגיד לך. אם לא הנפילה של אינדיאנה בחודש האחרון, פרנק ווגל היה מקבל ממני את הפרס. אבל בעקבות המשבר הגדול של הפייסרס בשבועות האחרונים, ארבעה מועמדים הצטרפו אליו - דוק ריברס, טום ת'יבודו, ג'ף הורנסק וכמובן גרג פופוביץ'. כל אחד מהם ראוי באותה מידה מבחינתי ופשוט קשה לי להחליט, אז כמו בשכונה אני עושה "צ'ק" ומעביר את הכדור אליך.

אור: גם אני שובר את הראש. בסופו של דבר, ההבדלים הם בפרטים הקטנים: מי התמודד עם התנאים הכי קשים, מי הביא ערך מוסף שמאמן אחר לא היה מביא? למרות שאני מעריץ את פופוביץ', אני חייב לבחור בת'יבודו. כל שנה מחדש מגדל הקלפים מתפרק לו בפנים, וזה ממש לא מפריע לו - הוא לוקח את היד שהדילר מחלק לו, והופך אותה לרויאל פלאש. בלי דריק רוז, בלי לואל דנג, בלי סופרסטאר אמיתי, שיקגו ממשיכה להתברג בצמרת ויהיה קשה מאוד להדיח אותה מהפלייאוף. הכל מתחיל ונגמר בשיטה, כי לא תמיד מספיק שיש לך שחקנים טובים. ושיטה זה בדיוק מה שיש לת'יבודו, במיוחד עם ההגנה החונקת שלו. יחד עם קואץ' פופ ופרנק ווגל, אלה שלושת המאמנים שהייתי לוקח אם הייתי GM.

שי: כמו שאמרת, הכל מתחיל ונגמר בשיטה ואין קבוצה שהשיטה שלה יותר בולטת לעין מאשר סן אנטוניו. גם כשפארקר, דאנקן או ג'ינובילי היו מושבתים, הספרס נראו נהדר. לפעמים נראה שלא משנה מי לובש את הגופיה האפורה, הוא פתאום יפרח. אומרים עליהם שהם אפורים כמו המדים שלהם כבר המון שנים, אבל אם תוציאו את השואו מהמשוואה, אין קבוצה שמשחקת כדורסל יפה יותר מסן אנטוניו. חשוב יותר - הספרס משחקים כדורסל כמו שכתוב בספר. אם ת'יבודו הוא המלך של ההגנה, אז פופ מביא את היעילות הזאת לקבוצה שלו בשני צידי המגרש. רוצים להבין כמה הוא גדול? שימו לב כמה אנשים ששימשו כעוזרים שלו או שיחקו אצלו הם היום מאמנים ראשיים בליגה: מייק בודנהולצר באטלנטה, ברט בראון בפילי, מייק בראון בקליבלנד, ז'אק וון באורלנדו ומונטי וויליאמס בניו אורלינס. לפופוביץ' מגיע יותר מכולם.

אור: טוב, נראה לי שבזאת כיסינו את כל הבסיסים. רק חסר שמחר בבוקר נקבל מכתב מהנציגים הזועמים של לברון ג'יימס, שיגלו שלא הענקנו לו את ה-MVP. הרי הוא ידוע כמי שלא לוקח שבויים.