תנסו לעצור רגע ולחשוב: מתי בפעם האחרונה הגעתם למשחק, הופעה, הצגה או כל אירוע תרבותי אחר כשלוש שעות לפני תחילתו? בדורטמונד מדובר בעניין שבשגרה. שלוש שעות לפני, וכולם כבר שם. פה. כאן. איפה שרק אפשר לחגוג. וזה לא קורה חלילה מהחשש שלא יהיה להם מקום או כדי להיות ראשונים בתור, אלא פשוט כי זה המקום הכי טוב להיות בו.
אתה מגיע לסיגנל אידונה פארק כשעתיים וחצי לפני שריקת הפתיחה, והעיניים כל כך לא מעכלות את המציאות עד שהן תופסות בעצמן את הראש. נחיל של אנשים לבושים בצהוב-שחור, כשאין אוהד אחד, או אוהדת אחת - ולא משנה מה גילם - שלא מתהדר בפריט לבוש כלשהו. מחולצה, דרך צעיף ועד מעיל ג׳ינס מסוגנן.
בגרמניה כמו בגרמניה, דוכני הבירה והנקניקיות תופסים מקום של כבוד, אבל בדורטמונד הם הלכו שלב אחד הלאה. שלושה פאבים שוכנים לרגלי השדרה המובילה לאצטדיון. אחד מתהדר בספסלי עץ ואוויר פתוח, השני בדי-ג׳יי וחדר VIP והשלישי סגור, אפלולי ובעל מסכי טלוויזיה, שזכו לשדר את שערו של בן שהר במדי ארמיניה בילפלד. והתפוסה? מלאה. מאוד.
כי שם, במועדון שלא יכול להתמודד עם הכספים של באיירן מינכן, ריאל מדריד, ברצלונה, צ׳לסי, סיטי ופ.ס.ז׳, מצאו דרכים אחרות להיות חלק מהטופ האירופי. תקראו לזה ״רוח״. תקראו לזה ״משפחתיות״. עצם החיפוש של הגדרה למה שקורה במשחקי הבית של דורטמונד בפרט, ובמועדון הזה באופן כללי, יהיה קשה. למצוא את ההגדרה המדוייקת יהיה בלתי אפשרי.
מ-12:30 התאספו כ-80 אלף צהובים-שחורים ליד האצטדיון, כשעוד לפני כן ישבו חלקם בקבוצות בפאבים ובמסעדות בעיר. ב-20:30, יותר משלוש שעות אחרי שריקת הסיום, עדיין היה ניתן למצוא אוהדים בכל הגילאים, עם החולצות של דורטמונד שרים ברחובות, אוכלים במסעדות ושותים במסבאות. למרות שקבוצתם מארחת משחק ליגה אחת לשבועיים, לא כולל המשחקים בליגת האלופות, עבור האוהדים כל אירוע כזה הוא יום חג.
והמלצה קטנה לסיום: לפני שאתם מצטרפים לנהירה הישראלית לקאמפ-נואו כדי לראות את מסי והחברים בגודל טבעי ״פעם בחיים״, תעשו לעצמכם טובה ותתייצבו בסיגנל אידונה פארק. האווירה, האקוסטיקה, העוצמות של הקהל. וגם הכדורגל לא רע בכלל.
צהוב שחור בכל מקום. אוהדי דורטמונד
שלוש שעות לפני. לא ייאמן
וגם על הדשא לא חסר מה לראות (gettyimages)
ובקיצור, חגיגה