גרמניה החדשה: נבחרת בלגיה ווינרית ויעילה

אחת הנבחרות המדוברות ביותר לפני פתיחת הטורניר הייתה בלגיה. אמרו עליה שהיא הדבר הבא בכדורגל האירופי. שיש לה סגל איכותי ועמוק, כזה שלא נופל מאף נבחרת ושהיא יכולה להגיע רחוק מאוד, אולי הכי רחוק. והנה שלב הבתים הסתיים, ולמרות המאזן המושלם, נראה שמארק וילמוטס, עדיין מחפש את הנוסחה שתגרום לנבחרת להצדיק את גלי הסופרלטיבים שהודבקו לה לפני הטורניר.

הסגלים, המספרים, התמונות: איזור המונדיאל המיוחד

הבלגים ספגו עד כה שער אחד, וגם הוא בפנדל, והבקיעו רק ארבעה שערים, כולם אחרי הדקה ה-70, שלושה על ידי מחליפים ושלושה בהתקפות מתפרצות. הנתונים האלה לא מקריים. ממש לא.

הבלגים משחקים עם ארבעה בלמים בהגנה. ואן בויטן הכבד ליד קומפני המצויין במרכז. טובי אלדרווירלד, שהיה מצויין כבלם באיאקס והרבה פחות טוב באתלטיקו מדריד, פותח כמגן ימני, ואילו יאן ורטונגן מטוטנהאם, שגם לו עבר מפואר באיאקס כבלם, מתפקד כמגן שמאלי. למרות הוורסטיליות של ורטונגן (שגם הבקיע מול דרום קוריאה), הוא ממש לא מגן טבעי וקשה לו לייצר מהלכים התקפיים מקו שני. מבחינה הגנתית זה נותן לנבחרת ארבעה שחקני הגנה מצוינים שנועלים את הרחבה. אבל מבחינה התקפית, קו הגנה כזה מצמצם משמעותית את האפשרויות ההתקפיות של הבלגים ומקל על היריבה להתגונן.

גם בקישור יש לבלגים בעיות. וילמוטס פותח עם קשר דפנסיבי יחיד, אקסל ויטסל, כשלפניו שני קשרי 50/50, שתפקידם לעזור לוויטסל לנהל את המשחק ולהצטרף להתקפה מקו שני. במשחק הראשון הגדיל וילמוטס לעשות כשהציב לפני ויטסל את דמבלה וצ'דלי, שני שחקנים עם תכונות מאוד דומות - בעיטה מצויינת, הרבה כח פיזי, יכולות דפנסיביות טובות אבל פחות תנועות עומק, פחות בריחות לאגפים והרבה פחות אחד על אחד. אם נוסיף לזה את הקשיים של לוקאקו להתמודד מול הגנות צפופות, נבין למה בלגיה נראתה אימפוטנטית לחלוטין במחצית הראשונה מול אלג'יריה. כמעט בלתי אפשרי לפרוץ הגנות צפופות כשמניעים כדור באיטיות, כשיש רק שחקן אחד יוצר ובלי כניסות מקו שני של מגנים או קשרים. במחצית השניה, כשמרטנס המצויין נכנס באגף ימין, דה ברוין הצטרף לשלישיית הקישור ואוריגי המהיר (תגלית הטורניר?) החליף את לוקאקו המאכזב שלא באשמתו (זה לא סגנון משחק בשבילו) זה כבר נראה הרבה יותר טוב ובלגיה הפכה את המשחק.

במשחק מול רוסיה, וילמוטס ניסה לשנות והכניס את מרטנס ופלאיני להרכב במקום דמבלה וצ'דלי. ואכן במחצית הראשונה בלגיה נראתה מעט יותר טוב, בעיקר בזכות מרטנס, שפתח לנבחרת עוד אופציית עומק ואחד על אחד באגף ימין. אבל חוסר היכולת ליצור בידודים להזאר באגף הנגדי, הנעת הכדור האיטית והשבלונית ומשחק האגפים הלא קיים של המגנים, גרמו לבלגים לדעוך ככל שהמשחק התקדם ולנצח אותו בזכות שני חילופים מוצלחים של וילמוטס (אוריגי ומיראלס) ומבצע אישי מבריק של הזאר במשחק מעבר, שרק גורם לנו להצטער שאנחנו לא רואים את זה יותר.

למרות המשחק האפור והלא אטרקטיבי, עם תוצאות קשה להתווכח. גם אם הבית של הבלגים היה פחות איכותי, שחקניו של וילמוטס ביצעו את המוטל עליהם בצורה מושלמת. בלגיה מזכירה לי מאוד נבחרת גרמניה של שנות ה-80 וה-90. זאת שהייתה משחקת כדורגל אפור, משעמם אבל יעיל ומביא תארים. זאת שגרמה לגארי לינקר להנפיק את הציטוט האגדי: "כדורגל זה משחק פשוט; 22 גברים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות, ובסוף גרמניה מנצחת".

נכון שבלגיה עדיין צריכה לעבור קילומטראז' עצום בכדי שנזכיר אותה באותו משפט עם גרמניה, ונכון שאחת הבשורות הגדולות במונדיאל הנוכחי היא שהכדורגל ההתקפי מנצח, אבל היעילות הבלגית, הווינריות של הנבחרת, הכלים הנהדרים על הספסל והעובדה שהבחור הצעיר שעומד בשער, מעולם לא הפסיד משחק במדי הנבחרת, גורמת לבלגים להמשיך להאמין שכל מה שנאמר עליהם לפני הטורניר נכון והשמיים הם הגבול.