ימים קשים עוברים על כל אחת ואחד מאיתנו, ימים בהם היינו מאחלים שכל החיים שלנו יהיו מונדיאל, או עוד משחק כדורגל. למרות המתיחות, היום, כמדי בוקר, המון שחקנים ומאמנים יהודים עושים את דרכם אל ערי וכפרי המגזר הערבי ונכנסים אל לב הסמטאות המובילות אל המגרש העירוני המקום, שמלכד את כל השחקנים יחד.
מנהלי הקבוצות במגזר הערבי מודאגים מאד מהמצב. הם לא יכולים להישאר אדישים ומקווים שהמצב הביטחוני לא ישפיע על המרקם החברתי. השחקנים מתעדכנים בחדשות דרך הסמארטפונים, גם בחדרי ההלבשה, או רגע לפני אסיפת האימון. המנהלים עומדים מהצד, אך לא מסתירים את דאגתם מהנושא הזה.
קחו את שלומי דורה, לדוגמה. הוא התמנה להיות מאמנה של אחי נצרת העונה, ויש לציין שכל הצוות המקצועי לצד דורה מורכב מיהודים. בקבוצה יש גם 8 שחקנים יהודים, שמגיעים כמעט כל יום לעילוט לאימוני הקבוצה. בהנהלת נצרת הבינו היטב את המורכבות שבדבר, ובגלל התקופה הקשה הזו, ביקשו מכל השחקנים, ערבים ויהודים כאחד, להניח את שיח הפוליטי בצד. "פוליטיקה לא תהיה כאן. אנו משפחה אחת, כן יש אהבה בכדורגל, והיא תנצח". שיננה ההנהלה לשחקנים.
דווקא בענף שבו יהודים נטמעים אצל הערבים (דאבל פס)
ומרגישים אצלם בכפר כמו בבית (אלן שיבר)
אפשר לעשות שינוי
אחמד חילו, האיש החזק בקבוצה, אמר: "עד היום לא הצלחנו לערוך אפילו משחק אימון אחד במרכז הארץ בגלל המצב הביטחוני. אנו יודעים שהשחקנים שלנו, כמו כולם, עוקבים אחרי מה שקורה, לכן אנו עוברים בין השחקנים ומסבירים להם שאחי נצרת היא קבוצת כל שחקניה, ואנו נמשיך להוות המודל המוצלח לחיי שלווה. אני שמח שלמרות המורכבות במצב, כל השחקנים נענים לבקשות שלנו". אחד השחקנים הוסיף: "כל שחקן שומר את הדעות שלו בבטן, ועדיף ככה".
המצב באחי נצרת זהה למצב במרבית הקבוצות במגזר הערבי, אשר רובן ככולן מכילות שחקני רכש יהודים. בחלק מהקבוצות אף הקדישו אסיפה לסיטאוציה, על מנת לדבר על הכל בטונים מקובלים וכדי להעביר מסרים של פיוס, מתוך אמונה שמהכדורגל יצא משהו טוב לכולם. ויחד עם זאת, לצד כל הניסיונות והמאמצים הנ"ל, מנהלי הקבוצות במגזר הערבי לא מסתירים את החשש האמיתי שלהם - יום פתיחת הליגה ותחילת המשחקים.
מנהלי הקבוצות חוששים. הם חוששים שהאימפקט של המבצע בעזה ילווה את המשחקים בעונת 2014/15, ושקריאות נגד הערבים יישמעו ביציעי ליגת העל. "היתרון היחסי" - במרכאות כפולות ומכופלות - של הקהל בקבוצות היהודיות, טמון בעובדה שאפילו לא מזכירים אותה: בזמן שירת "מוות לערבים" אל עבר הקהל של קבוצה מהמגזר, זה האחרון לא יכול לענות במקביל "מוות ליהודים", מהסיבה הפשוטה שגם המאמן לרוב, וגם מרבית שחקני הסגל הינם יהודים. כאלה שמגיעים לכפר מדי יום ומרגישים בבית. לכן, לרוב פורקן העצבים מגיע בדמות השלכת חפצים למגרש וכדומה, מה שגורר זימון של מנהלי הקבוצות לביה"ד פעם אחר פעם.
הגיע הזמן שנפסיק עם גילויי השנאה
כי אפשר גם אחרת (ניר בוקסנבאום)
כולנו ערים לגלי השנאה ברשתות החברתיות, והשר יאיר לפיד לא יכול היה להבליג יותר: "השיח ברשתות לא רק נורא ומבזה, הוא גם מטעה. אנחנו לא באמת כאלה, ואסור לנו לשתוק יותר. אנחנו צריכים להתחיל להגיב ברגליים: לבטל את המינוי (לעיתון), לחסום את המשתמש, לדווח למשטרה, לא לעמוד מן הצד".
ובכן, גם לאנשי הספורט אסור לעמוד בצד נוכח גל השנאה הצפוי. אסור לנו לשתוק נוכח קריאות גזעניות, אסור לסלוח "רק הפעם" ואסור להסתפק בעוד אזהרה. כי כשהבלגאן וה-"מלחמה, מלחמה, מלחמה" תעלה ליציע ,יקרה כאן משהו מסוכן. ואז לא יעזרו סדרנים, לא יעזרו מנהלי אירועים וגם לא כוחות השיטור, אלו שלא פעם מגיעים למקום עם תום האירוע.
דווקא בימים קשים אלה, אני רואה בכל שחקני הרכש בקבוצות הערביות כבעלי שליחות חשובה מאד. הם אף פעם לא היו רק שחקנים שבאים לעבודה בשביל לקחת משכורת וללכת הביתה, אלא בעלי תפקיד. ועכשיו יותר מתמיד.