לפני 14 שנים התרחש אירוע מכונן, שהוביל לשינוי בכדורגל הספרדי והפך אותו ל"מירוץ של שני סוסים" שהוא היום. משום מקום הגיעה דפורטיבו לה קורוניה הצנועה, שמגיעה מעיר קטנה יחסית וחסרה מסורת או כסף, ולקחה אליפות היסטורית מתחת לאף של ריאל מדריד וברצלונה. וזה לא נגמר שם - בשנים הבאות, ולנסיה חטפה שני תארים נוספים, בעוד דפור המשיכה להתבסס בצמרת וסיימה במקומות השני או השלישי, ואפילו ריאל סוסיאדד הצליחה לאיים על הכתר.

מיד לאחר אותה אליפות של "סופר-דפור" בעונת 1999/2000, פלורנטינו פרס החל לשקוד על פרויקט הגלאקטיקוס. תחילה הוא רכש את לואיס פיגו, אחר כך את זינדין זידאן, המשיך עם רונאלדו וקינח עם דייויד בקהאם - סופרסטאר אחד בכל קיץ. המטרה שלו הייתה ברורה: לא עוד אנדרדוגיות שמתגנבות לו בין הרגליים וזוכות בתואר שמגיע לו (לדעתו).

לבארסה נדרשו כמה שנים כדי להבין מה קורה, ועם הגעתו של הנשיא החדש ז'ואן לאפורטה והכוכב הברזילאי העונה לשם רונאלדיניו, היא יצרה קבוצת כוכבים משלה. מאז ועד היום, שתי האימפריות של ספרד עוברות שינויים ותהליכים, אבל דבר אחד לא משתנה - הן מוציאות סכומי עתק בכל שנה כדי לרפד את הסגל בכמה שיותר שמות מפוצצים, רק כדי שהתואר לא יברח להן.

מקאיי. האליפות של דפור טרפה את הקלפים (getty)

והובילה לעידן הגלקטיקוס (getty)

כל זה עבד טוב ויפה, אבל לכל תכנית יש פרצה. בעונה החולפת, דייגו סימאונה פיענח את הצופן וחדר לשריון החסון של ריאל ובארסה. לא, הן לא הפסיקו להתחמש - הבלאנקוס הוציאו כ-91 מיליון יורו על גארת' בייל, הקטאלונים ביזבזו השד-יודע-כמה על ניימאר. ועדיין, אתלטיקו מדריד עשתה את מה שגם האופטימיים שבאוהדיה לא דמיין שיקרה.

השאלה היא פשוטה: האם מדובר במקרה חד-פעמי? סימאונה יודע מה קרה בפעם הקודמת שאתלטיקו הניפה את התואר - הוא היה חלק מהקבוצה שבעונה הבאה סיימה חמישית, אח"כ שביעית, אח"כ 13 ולבסוף ירדה ליגה - באותה עונה שדפורטיבו לקחה את האליפות שלה. הדרך של הקבוצה שלו לא נגמרה עם ההישג של השנה שעברה, אלא רק התחילה. כי כעת יש ציפיות, יש לשחקנים סימן מטרה על הגב, יש לחץ, יש תנאים קשים יותר.

בדיוק כמו במקרה דפורטיבו, גם התואר של הקולצ'ונרוס עלול לייצר מוטיבציה מוגברת בברנבאו ובקאמפ נואו להימנע משחזור. כבר ראינו בקיץ הנוכחי שברצלונה וריאל לא מפסיקות לפתוח את הארנק - להיפך, שתיהן רכשו עוד כוכבים בסכומים אסטרונומיים גם אם לא ברור איפה יש להם מקום על המגרש (חאמס רודריגס) או מה הנזק שהם עושים מחוצה לו (לואיס סוארס). לאתלטיקו יהיה הרבה יותר קשה לעמוד בקצב, במיוחד לא ברגעים הקשים של העונה, כשיצוצו משברים, כשיתעוררו ספקות אצל השחקנים.

מסתבר שאפשר אחרת (getty)

התגובה של בארסה וריאל הייתה מתבקשת (getty)

אז מה עושים כדי להישאר בטופ? לא משתגעים. אותה אתלטיקו של סוף שנות השבעים איבדה את הכיוון שהביא לה את התואר. שחקנים בעלי שם, כמו כריסטיאן ויירי, חואן אסניידר וג'ימי פלויד האסלבנק, באו והלכו - אבל התלכיד נעלם. זאת המשימה של סימאונה השנה, וזה הסיכון בכל צומת אליו יגיע.

"עם 95 מיליון אנחנו רוכשים 8 שחקנים, וריאל מדריד מביאה רק שניים", אמר צ'ולו לפני המשחק הראשון בסופרקופה נגד היריבה העירונית - והוא צודק. אבל בעוד שהקבוצה האלופה נבנתה בעזרת מציאות בשוק (דויד וייה, דייגו קוסטה, ז'ואאו מירנדה, ארדה טוראן), שחקני ליגה ותיקים (גאבי, ראול גארסיה, חואנפראן) וצעירים מקומיים (בעיקר קוקה) - השנה סימאונה חרג מהנורמה. הוא הביא את שאריות הכוכבים שהגדולות הותירו, מריו מנדז'וקיץ' ואנטואן גריזמן, בסכומים שלא ראינו מהמועדון בשנים קודמות.

כן, אתלטיקו המשיכה לחפש כשרונות בסכומים נמוכים יחסית (ראול חימנס, גיירמה סיקיירה). אבל היא גם שברה את שיא ההעברות שלה לקיץ אחד, וככל שאתה משקיע יותר כסף, כך ההימור יותר מסוכן ויש יותר מה להפסיד. במיוחד כשאתה אמור להגן על הכתר. וכאן קבור הכלב בעונה הקרובה של אתלטיקו מדריד.

יכול להיות שהאדומים-לבנים יסיימו במקום השני או השלישי, יכול להיות שהלא ייאמן יקרה שוב והאליפות תישאר בוויסנטה קלדרון. מה שלא יהיה, באתלטיקו חייבים להבין שהמטרה הכי חשובה היא להישאר בצמרת, להישאר רלוונטית. את המאמץ הגדול שהושקע כדי לטפס כל כך גבוה, אפשר למחוק בקלות עם טעויות, שנובעות מיומרנות והתלהבות יתר. כל עוד ינהגו במועדון באופן חכם ושקול, כל עוד יישארו צנועים ומחוברים לקרקע, אתלטיקו תוכל להמשיך לקרוא תיגר אמיתי על בארסה וריאל גם בשנים הבאות. ולמען האמת, זאת לא אמורה להיות המטרה רק של הקולצ'ונרוס - זו אמורה להיות המטרה של כל ספרד. אפילו של "שני הסוסים היחידים במירוץ".

מנדז'וקיץ'. שיווי המשקל יופר? (getty)

כל ספרד מחזיקה לו אצבעות (getty)

תישאר במפה? המבחן של אתלטיקו מתחיל עכשיו