מלך ההטבעות בעונת הרוקי (1997)
הוא נבחר רק במקום ה-13 בדראפט על ידי שארלוט ונשלח ללייקרס. למרות שהפך לשחקן הצעיר ביותר שפותח בחמישיה, הוא אפילו לא נכלל בחמישיית הרוקיז של העונה. גם באולסטאר לא הכל הלך לו חלק. במפגש בין שחקני השנה הראשונה הוא השליך 17 כדורים מהשדה, 16 מהקו וסיים עם 31 נקודות ו-7 איבודים, רק כדי לצפות מהצד באלן אייברסון קוטף את תואר ה-MVP. בתחרות ההטבעות הוא פיגר אחרי מייקל פינלי וכריס קאר בסיבוב הראשון, ובקושי גירד כרטיס לגמר. ואז, על הפרקט בקליבלנד, קובי בראיינט החל לרחף במסלול שהתוו האגדות לפניו. הוא פשט את האימונית, העיף מבט לסל ומתח את הקפיצים בשוקיים. ניתור קליל, העברת הכדור בין הרגליים ובום. ציון 49 מתוך 50. תואר ראשון. זניח, אבל ראשון.
משחק מספר 4 בגמר 2000
כנראה שלא היה עוד שחקן כל כך בלתי ניתן לעצירה כמו שאקיל אוניל. לפחות מאז ווילט צ'מברליין. אלא שבאותו ערב, אחרי 36 נקודות ו-21 ריבאונדים, הוא ירד לספסל עם עבירה שישית והותיר את קובי הצעיר להילחם בהארכה מול אינדיאנה. זה בדיוק מה שהוא עשה. בראיינט, שרק חזר מפציעה, סיפק הופעת קלאץ' נדירה. צ'אקה מהשלוש עם יד בפנים, עוד אחת עם צעד בתוך הקשת, ריברס ליי-אפ דרמטי על ריבאונד התקפה. גם ההחטאה של רג'י מילר עם הבאזר לא הזיקה. 28 נקודות ב-27 זריקות מהשדה, עליה ל-1:3 בגמר בדרך לטבעת. לילה ראשון בלי שאק.
הרגע בו כולם הכירו את קובי (getty)
כיתת אמן בווינריות (getty)
81 נקודות במשחק אחד
"קובי הוא קורבט, אני קיר לבנים". זו הייתה פרידה מכוערת. אולי לא מחויבת המציאות. המשפט הזה של שאקיל הפגין המון שחצנות ותיעוב, אבל כנראה שיקף את הדעה הרווחת. קצת יותר משנה לאחר מכן, באוויר החורפי העכור של לוס אנג'לס, בראיינט דווקא נראה כמו מפציץ חמקן. 14 נקודות ברבע הראשון ו-26 עד ההפסקה אפילו לא הצליחו לרמז כמה עוד היו בדרך. מה עוד הוא היה יכול לעשות עם חמישיה שכוללת את סמוש פארקר, כריס מיהם וקוואמי בראון? 28 מ-46 מהשדה, 7 מ-13 מהשלוש, 18 מ-20 מהעונשין. באותו 22 בינואר 2006 קובי המטיר על טורונטו המסכנה לא פחות מ-81 נקודות בפחות מ-42 דקות. את העונה הוא סיים עם 35.4 נקודות למשחק והחליף גופיה מ-8 ל-24. המספרים משקרים?
תואר ה-MVP הראשון
יש משהו קצת דפוק בהכרזת השחקן המצטיין של העונה עוד לפני שהמאני טיים מתחיל. ובכל זאת, קובי ידע לנצל את המעמד לו זכה בעקבות הפרידה משאק כדי לצמוח מחדש. לקראת עונת 2007/8 הוא איים לעזוב, קיבל את דרק פישר ופאו גאסול וגם החל לדגדג את רף 20 מיליון הדולר בעונה. ואז הציג עונה אדירה עם ממוצעים של 28.3 נק', 6.3 ריב', 5.4 אס' ו-1.8 חטיפות בדרך למאזן 25:57. הוא רץ ורץ ורץ, עד שנבלם בסוללת הכוכבים של בוסטון בגמר (4:2). בעונה לאחר מכן, כשהטוען לכתר זכה לראשונה בתואר היוקרתי וחסר החשיבות הזה, בראיינט סיים כאלוף בזכות עצמו.
הטבעת החמישית
בעונת 2009/10 הוא עקף את ג'רי ווסט והפך לגדול קלעי הלייקרס בכל הזמנים. חשוב מכך, הוא הנחית חותמת סופית על כך שהוא לא רק סייד-קיק כשרוני כשיש לצדו גבוה דומיננטי. בסדרת הגמר הוא צבר 28.6 נק', 8 ריב', 3.9 אס' ו-2.1 חטיפות בממוצע למשחק ובמפגש השביעי חיפה על ערב קליעה גרוע עם 15 ריבאונדים והמון לחימה. 3:4 על בוסטון, MVP של הסדרה, מרחק אליפות אחת בלבד מהוד אווירותו.
החטא האולטימטיבי: עוקף את מייקל ג'ורדן
"איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד" [נתן זך]
כשקוף ה-MVP ירד לו מהגב (gett)
תמיד יישפט לנרו של ג'ורדן (getty)