ביתיות מספקת יתרון חשוב. קהל נותן גיבוי ואופק. אווירה דוחפת קדימה. אחרי כל אלה, ועדיף לפני, צועדת המקצועיות. גם האוהדים הרועשים ביותר בעולם לא יסגרו לריבאונד. גם האולם החדיש ביותר לא יבצע עבירה שתבלום חדירה קלה לסל. גם המשפחה החמה ביותר לא תזהה מיס-מאץ' ברגע הנכון.
בזמן שעודד קטש נכנס להיכל, כשעה ועשרים לפני כדור הביניים הראשון, יוגב אוחיון, דווין סמית' וג'ייק כהן כבר התחממו על הפרקט ברצינות תהומית. בצד השני, רק צעירי הספסל של הפועל זרקו לסל.
כשג'ו אלכסנדר, שעדיין מתאקלם, יצא מחדר ההלבשה, הוא החל ב-5 דקות של מסירות עם מאמן הכושר רגב פנאן. פעם למטה, פעם למעלה, פעם הצידה. בלי כדרורים, בלי דיבורים, בלי לחפש את הטבעת. רק לחמם את הידיים ולחדד את האינסטינקטים. בצד השני זרקו לסל.
כשסופו נכנס למגרש, הוא ניגש לחימום קצר ומתיחות ומיד נשלח לקו העונשין. היה ברור שזה גם מה שתנסה לעשות לו היריבה, לכן הצהובים הקפידו שיתרגל זאת מראש. בצד השני זרקו לסל.
בצד הזה רק זרקו לסל (אלן שיבר)
מקצוענים אמיתיים (אלן שיבר)
כשכל שחקני הסגל של מכבי עלו לפרקט, שני מאמני הכושר ופיזיותרפיסט פיקדו על סשן מתיחות קבוצתיות נוקשה. אחד הזרים שקצת ויתר לעצמו מיד חטף צעקה מכיוון אבי קובלסקי, שמיד החזירה אותו למסלול. דרבי זה לא צחוק, גם לא פציעה מיותרת רגע לפני ריאל מדריד. אף אחד לא הפסיק לפני שאנשי המקצוע אישרו. בצד השני זרקו לסל.
בינתיים ביציעים, הקהל של הפועל ערך קבלת פנים חמה לכל שחקן שעלה, לחיוב (אדום) או לשלילה (צהוב). אין מה להגיד, בעבודה שלהם הם מקצוענים. האדומים על הפרקט, כמו אצל מורה להתעמלות שמפטיר בחוסר חשק "קחו כדור", עדיין זרקו לסל.
גיא גודס כבר הספיק להשגיח על ההכנות האחרונות של שחקניו, להעיף מבט על היריבה, לשוחח עם עוזריו ולהעביר תדרוך מעמיק אחרון לחמישיה הפותחת. כשהספירה לאחור הראתה דקה ו-35 שניות לג'אמפ בול, קטש הגיע ועבר אחד אחד עם הוראות של הרגע האחרון. הלוא עד עכשיו הם רק זרקו לסל.
רק אוהדים אדירים זה לא מספיק (אלן שיבר)
בליגה אחרת. רנדל (אלן שיבר)
שתי הקבוצות שיתפו 8 שחקנים כל אחת. בשתיהן שחקני הספסל סיפקו 38 דקות. בשני הצדדים היו ארבעה שחקנים שתרמו 28 דקות ומעלה. תקציב שמוביל לעומק שמוביל לרוטציה רחבה? זה לא היה הסיפור הפעם. בפוזשן הראשון של המשחק, בראיין רנדל (5 חטיפות) לקח ריבאונד התקפה. בפוזשן האחרון הוא חטף לאובנון. בדרך ביניהם התגלו כל אותם פערים קטנים שמבדילים בין הקבוצות.
הסגירה לריבאונד, העבירות בתזמון הנכון, העזרה המיידית לשומר של גייטס, כיווץ ומתיחת האיזורית, החילופים באישית, הריווח בהתקפה ובעיקר שיעור בקבלת ההחלטות של רכז טבעי. גם כשהאורחת נתקעה על 48 נקודות מול מומנטום-נתמך-קהל שמחק פער של 11 נקודות, היה ברור שכל קבוצה תתקשה לייצר עוד ריצה שכזו מול ההגנה בצהוב. והיו אלה אותם הבדלים שחזרו להתבהר ברבע המכריע.
פארגו, אוחיון, לנדסברג ורנדל טיילו לצבע באין-מפריע יותר מדי פעמים. גייטס קיבל את הכדור בצבע פחות מדי. לימונד וסקוט מסרו ברשלנות הרבה יותר מדי (10 איבודים יחד). אלה ואחרים הם יסודות שמצריכים משמעת, הקפדה וסבלנות. אי אפשר לקנות אותם בכסף ולא בעזרת השפעה מאגית במסדרונות האיגוד. זה עניין של עבודת נמלים, סנטימטר אחר סנטימטר שמצטרפים יחד לדרך אמיתית.
פער שלוש הנקודות בסיום מעיד בעיקר על דבר אחד: העוצמה של הפועל תל אביב כקולקטיב. כאורגניזם אחד שמורכב מקבוצה, קהל אדיר ואתוס משותף של לחימה למרות הכל. מנגד, אותו פער של שלוש נקודות יוצר אשליה שההבדל המקצועי לא כל כך גדול. להיפך, הוא עצום. אם לדעתכם זו הגזמה, נסו למצוא מישהו שמאמין שהאדומים יצליחו לנצח את יריבתם העירונית בסדרה.
יש הרבה ביקורת לגיטימית על מכבי תל אביב, אבל אי אפשר להתעלם מהסטנדרטים המקצועיים שהיא מציבה. לעצמה, קודם כל. מהמתיחוֹת שעה לפני ועד לבוקס-אאוט ברגעי ההכרעה. שם, על הפרקט, זה כבר לא סיפור של פערי תקציב, אלא קודם כל של הקפדה על כל פרט. זה עניין של מקצועיות.
הכנה לקויה. קטש (אלן שיבר)
ללמוד ממנו. אוחיון (אלן שיבר)
ניהל משחק ברשלנות. לימונד (אלן שיבר)
היעד הבא: ניצחון על ריאל (אלן שיבר)