למה זה כל כך חשוב? מה זה באמת משנה אם כריסטיאנו רונאלדו (בכל מקום שכתוב כאן כריסטיאנו רונאלדו יש לקרוא: כריסטיאנו רונאלדו ו/או לאו מסי) הוא אחד משחקני הכדורגל הגדולים בכל הזמנים? למה הדיון הזה מעסיק כל כך את אוהדיו ושונאיו? בסופו של דבר, זו הרי שאלה אישית: אם הוא (כזכור: יש לקרוא הוא ו/או הוא) מרגש אתכם באופן חסר תקדים, גורם לכם לראות את המשחק באור אחר, ובכלל, מתקבע בדמיונכם באופן שאין מושלו, אז זהו זה, לא? הדיון סגור. אבל לא, מכיוון שהדיון הזה, כמו כל כך הרבה חוויות אישיות, הופקע מאיתנו. מבול אינסופי של אינפורמציה מסחררת, שנוצרה על ידי טובי המוחות הקריאטיביים של המאה ה-21, לימד אותנו, את כולנו, דבר אחד חשוב: כשזה מגיע לדירוגים, אנחנו לא יכולים לסמוך על עצמנו.
מה חושבים כולם? מה חושבים החברים (בעיקר הווירטואליים) שלכם? מי קיבל איזו נעל? ואיזה כדור? זהב? בדולח? כסף? מה חושבים עיתונאי ספרד? וגרמניה? ואנגליה? כן, הכי חשוב: מה נכתב במשאל ההוא שנערך בין עיתונאי הכדורגל הבכירים (בטח בכירים: מה, ישאלו סתם כתבים?) בממלכה? כי מה שמדובר בו, מה שתעשייה שלמה התגייסה כדי לשכנע אותנו בו, הוא לא האם כריסטיאנו רונאלדו (או השני) הוא אחד משחקני הכדורגל הגדולים בכל הזמנים, אלא שאלה אחרת לגמרי: האם הוא אחד ממותגי הכדורגל הגדולים בכל הזמנים. וזו נקודה שחשוב להבחין בה: על השאלה אם כריסטיאנו רונאלדו הוא אחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים יכול להשיב רק כל אדם לעצמו. על השאלה אם הוא אחד ממותגי הכדורגל הגדולים בכל הזמנים יכולה להשיב רק הקופה הרושמת. ואם תהיו בשקט רגע, תוכלו לשמוע את תשובתה מצלצלת.
אגדה אמיתית, ושחקן שבינתיים זוכה בהרבה תארים
כמה טירוף אחרי פנדל חסר משמעות בתוספת הזמן?
אבל להיות מותג בעידן הזה כבר לא מספיק: צריך להיות יותר מזה, צריך להיות מותג חדש. כמה חולצות כריסטיאנו רונלדו הבנאדם כבר יכול לצרוך? או חולצות מסי? או רונלדיניו? (זוכרים? לא מזמן ניהלנו את הוויכוח אודותיו, מישהו עדיין חושב ברצינות שרונאלדיניו הוא מהגדולים בכל הזמנים?) שלא לדבר על חולצות קרויף, די סטפנו, פלה או מרדונה. מי יקנה היום חולצת די סטפנו? אבל כריסטיאנו? בכל דקה שהוא משחק, בכל הורדת חולצה, בכל שיא כיבושים, הקופה רושמת. ועוד איך רושמת. ומישהו צריך לדאוג שהיא תמשיך לרשום. אז מי שמשחק עכשיו, מי שמתפקד כפרסומת אקטיבית ונוכחת למוצריו, הוא הגדול מכולם: לא כשחקן, כמותג. אבל רגע, עכשיו זה כבר מאוחר מדי. והתעשייה עובדת. היא לא נחה לרגע. פעם הייתם שומעים על כוכבים בני 17 שחתמו בריאל? עכשיו יש לכם אחד (חלילוביץ') בברצלונה ואחד (אודגארד) בריאל. מוכנים לשלוח את היד לכיס? כי ברגעים אלה ממש ילדים סיניים קטנים מדפיסים את החולצות, ואת צליליו המתגעשים של הדיון האם אחד משניהם (או שניהם, בטח ששניהם) הוא השחקן הגדול ביותר אי פעם עד גיל 18 כבר אפשר לשמוע באוויר. חכו חכו: עוד מעט יתחיל הוויכוח על השחקן הגדול ביותר עד סוף גן חובה. מוכנים לקנות מכנסונים קצרים עם שלייקס בצבעי קבוצתכם?
ועכשיו לנקודה שלי, האישית. האם אני חושב שכריסטיאנו רונאלדו (או השני) הוא אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה? האם בפנתיאון הפרטי שלי, כשאני חולם על כדורגל, הם הראשונים שמופיעים? אז לא, בטח שלא. קודם כל, מעצם קיומה של מחלוקת: כי שאלת הגדולה ההיסטורית, כמו הרבה שאלות אחרות, היא מהשאלות שבהן אם יש ספק אז אין ספק. איש לא ערער בזמנו על גדולתם של די סטפנו, פלה, קרויף או מרדונה. גדולתם הייתה ברורה מאליה וודאותה הייתה מוחלטת. כל מי שראה את די סטפנו מחלץ כדור בהגנה, עובר שלושה שחקנים וכובש בבעיטה מקו ה-16 ידע שהוא רואה משהו שהוא לא ראה מעולם, ואולי גם לא יראה לעולם. כל מי שראה את פלה הופך תרגילי שפת ים לאמצעים שבעזרתם זוכים בגביע העולמי, את קרויף הופך את הגיאומטריה לצורת אמנות, או את מרדונה מגלה שכשאלוהים רוצה, גם חבית דגים מלוחים יכולה להיות שירה טהורה, ידע, ידע בוודאות מוחלטת, שהוא רואה את מה שאיש לא ראה לפניו. וזו, בעיניי, הנקודה המכרעת: כדי להימנות על שוכני האולימפוס, צריך לעשות את מה שאיש לא עשה לפניך.
כריסטיאנו רונאלדו הוא האתלט הטוב ביותר ששיחק עד היום בעמדת החלוץ. היכולת האתלטית שלו, מוסר העבודה שלו, הצירוף של מהירות ועוצמה, יכולת הכיבוש הנדירה והרעב האינסופי הופכים אותו לשחקן ענק. לכוכב במלוא מובן המילה. לאיש שמוכר כרטיסים, במובן הטוב של הביטוי. אבל אם מנסים לחשוב מה הדבר החדש שכריסטיאנו רונאלדו (כזכור: יש לקרוא ו/או) הביא לכדורגל העולמי, התשובה קשה: הוא עושה הכל מהר יותר וחד יותר מכפי שעשו זאת לפניו. האם הוא עושה משהו חדש? אחר? האם יש תרגיל של מסי שאי אפשר לראות בסרטים הישנים (בשחור לבן והרבה יותר לאט) של ריבלינו? לא פלה, לא גרינצ'ה: ריבלינו. האם יש מהלך של כריסטיאנו רונאלדו שאי אפשר לראות (כן, עם קצת פחות כוח מתפרץ ועם הרבה פחות ריבועים בבטן) אצל רוד חוליט? שניהם שחקני ענק, הם המבצעים הטובים ביותר של מהלכים מאז ומעולם. איש לא עשה את הדברים מהר יותר, חזק יותר, חד יותר, נגד צפיפות גדולה יותר או בעקביות גדולה יותר מהצמד הזה: אבל מחדשים? לא יודע, לא משוכנע.
תואר, ועוד תואר, ועוד תואר...
ואי אפשר לכתוב על ההוא, בלי להזכיר את ההוא
הנימוק הבא: מספרים (ולא ניכנס לעניין התארים, כי אנחנו מדברים ברצינות). אין שיא כיבושים שכריסטאינו רונאלדו (והאלטר אגו שלו) לא שוברים: הם מובילים את טבלת הכיבושים ההיסטורית של גביע האלופות, את טבלת הכיבושים בליגה הספרדית, את טבלת הכיבושים בליגות הגדולות, את טבלת הכיבושים לשנה קלנדרית ואת טבלת הכיבושים לחודש רמדאן שיוצא בערב יום טוב של גלויות. ועם כל הכבוד: אז מה? מסי שבר השנה את שיא הכיבושים ההיסטורי של טלמו סארה: סליחה, אבל לפני השיא הזה, אתם שמעתם בכלל על טלמו סארה? בדיוק. מירוסלב קלוזה שבר השנה את שיא הכיבושים במונדיאל: אתם באמת חושבים שקלוזה הוא גדול החלוצים בתולדות המשחק? יש סיבות עמוקות לכך ששיאי השערים נשברים דווקא עכשיו (ופעם נידרש לכך באריכות), והן לא בהכרח קשורות לגדולת צמד הכובשים.
סיבה אחת היא השינוי בחוקים: היום קשה יותר לשמור, קשה יותר לתקל, ובנבדל יש יתרון להתקפה. סיבה שניה היא שינויים טכניים: הכדור טוב יותר, הנעליים טובות יותר, ההחלמה מפציעות מהירה יותר. אבל הסיבה העמוקה ביותר היא סיבה מתסכלת: הפער ההולך וגדל בין העשירות לעניות. כמה זה כבר קשה לשבור את שיא השערים בליגת האלופות כשיש לך לפחות שני מפגשים בשנה נגד מריבור, אפואל ניקוסיה או הפועל תל אביב? כמה קשה להוסיף למאזן עוד שער ועוד שער כשאתה משחק נגד אלצ'ה וכובש שער שישי בדקה ה-94, או בועט פנימה פנדל נגד אייבאר שכבר מזמן משחקת בעשרה שחקנים? השיאים מרהיבים, השערים פנטסטיים, המבצעים האישיים עוצרי נשימה, אבל הפער ההולך וגדל בין הקבוצות שיכולות להרשות לעצמן את השחקנים שעליהם מתווכחים אם הם הגדולים בכל הזמנים לבין היריבות שלהן הוא, מעבר לכל ויכוח, הגדול בכל הזמנים. כריסטיאנו רונאלדו (והתאום הלא זהה שלו) הם שחקני ענק, הם מלהיבים, הם מרגשים, יש להם דקות השראה ויש להם יכולת ספורטיבית (מעבר לכשרון) מעוררת הערצה. אבל הגדולים בכל הזמנים? לא בזמנים האלה. אלא אם כן, כמובן, אתם - עמוק בלב ולגמרי לבד - חושבים ההיפך.