ב-17 בנובמבר 2010 התייצבה ספרד, אלופת אירופה ואלופת העולם, למשחק מול פורטוגל. ספרד, שחודשיים לפני כן חטפה 4:1 מארגנטינה עלתה עם ההרכב החזק ביותר שלה שכלל את קסיאס, ראמוס, פויול, פיקה, צ'אבי, צ'אבי אלונסו, אינייסטה, וצמד הדווידים סילבה את וייה. זה נגמר ב-0:4 לפורטוגל מבלי שרונאלדו מבקיע אפילו שער אחד. אלא ששום שמיים לא נפלו ואף אחד לא חזר שני עשורים אחרונית. לאחר פחות משנתיים ספרד העיפה את אותה פורטוגל בחצי-גמר היורו והמשיכה לזכייה קלילה עם 4:0 על איטליה בגמר. הפסדנו משחק ואת המשחק הבא נבוא לנצח. כמו את כל יתר המשחקים.
וויילס היתה טובה מאיתנו, אבל השער שלה היה בהחלט מקרי. שתי דקות נוספות בתחילת המחצית השנייה גמרו את המשחק. וויילס לא הביסה אותנו ואף אחד לא עשה לנו בית-ספר. דווקא זהבי היה לא רע ואף הגיע לבעיטה טובה במחצית הראשונה וכשהכדור היה אצלו נראה היה שמשהו מתחיל להתפתח אבל רצה הגורל ושלוש דקות של חוסר ריכוז גמרו לנו את המשחק. מאותו הרגע, כולם נראו רע וכל קלישאה הפכה לנכונה. אם רק היו נותנים לבן שהר לשחק מהפתיחה, אם רק היינו עולים עם ביטון בקישור. ואיך לעזאזל לא שיחקנו עם בניון?
אך אם נצא לרגע מערפילי הציניות והפסימיות שאופפים אותנו נגלה שזה היה בסך הכל הפסד מרגיז, לא יותר מכך. מסירה של שוער שעקב חוסר תזמון בניתור הפכה לשער, החלטה תמוהה של נאתכו לרוץ לעבר הקורה דווקא כשגארת בייל מתחיל את הריצה שלו לעבר כדור העונשין, ושופט חסר עמוד שידרה שמסמן "תרגיע לפני שאני מוציא לך צהוב שני" ולאחר שניה מתהפך כמו לביבה של חנוכה בנר ראשון.
אלא שאותנו כל זה לא מספק. ואיך נוכל לאפשר לעצמנו לברוח מאחריות ומן המאמץ המשותף אל אותו אי בודד בוא אנחנו "לא בעסק"? בנקל משתחררת הניצרה ומחסניות מרוקנות בזו אחר זו. "המאמן הוולשי עשה לגוטמן בית-ספר", "זהבי לא מספק את הסחורה בנבחרת", וכמובן אותם לגיונרים אשר בעזות מצחם "לא מספקים את הסחורה כמו בקבוצות שלהם". כל זה מתובל כמובן במסקנות החד-משמעיות שככל הנראה חזרנו עשרות שנים אחורה, שאין לנו מושג. אותה נבחרת ישראל ששיחקה שלושה משחקים קשים (אפילו מול אנדורה היה שלב שהתוצאה הראתה 1:1) וניצחה אותם בצורה מרשימה, שלא לומר מרשימה ביותר, מוקטנת לבובת חרסינה מיניאטורית עדינה ושברירית. חרב העולם, ביישנו את הסמל. בואו נברח מכאן לפני שיהיה פקק ביציאה.
בסוף השבוע צוטט נשיא ההתאחדות לשעבר שעם משחקים טובים מול ווילס ובלגיה ואפשר לפתוח את השמפניות. אני מבטיח לכם שלא תשמעו את יורדי קרויף מזכיר את המילה שמפניה גם אם מכבי שלו תהיה בתשע פור על הליגה שלושה משחקים לסיום העונה עם הפרש שערים של פלוס עשרים. כי בספורט לא חוגגים אליפות אחרי ניצחון ולא פורצים בבכי אחרי הפסד. אתה יכול להיות טוב ולהפסיד או להיות פחות טוב ולנצח, זה המשחק וזה מה שחשוב שנזכור לקראת בלגיה. אחד-עשר מול אחד-עשר, סופרמן לא מלווה לאף אחד את הגלימה.