לפני עשרים ושתיים שנה זכתה הפועל גליל-עליון באליפות המדינה בכדורסל. כולנו שמחנו איתה. כל מי שלא אוהד מכבי, כמובן. החלש ניצח את החזק, האנדרדוג הביס את האלופה הנצחית, האריה הקטן גבר על האריה הגדול. וכל זאת כשהגליל בכלל מנצחים בסדרת הגמר את הפועל תל-אביב. מאז ועד שנת 2008 ניסו מיטב 'הוגי הדעות' של הכדורסל הישראלי לחזור על הנס, כשכל אמצעי הוכשר למשימה. שני זרים, שני זרים ובוסמן, שני זרים ושני בוסמנים, 'נאום הכבשים' של אפי בירנבוים בעד תקרת שכר, חוק רוסי, פיינל-פור. אולי מכבי צריכה בכלל לשחק בלי טיים-אאוטים, או שנאסור עליה לשמור אזורית. אפשר להגיד הרבה דברים אודות התנהלותם של קברניטי ההתאחדות לכדורגל שלנו במשך השנים, אך לזכותם ייאמר שלאחר שגזלו מאלישע אליפות, מיהרו לבטל את שיטת הקיזוז. לעומת זאת, התנהלותם של ראשי הקבוצות אשר הצביעו לא מכבר שוב בעד שיטת הפיינל-פור, כמוה כיריקה בפרצוף של כל אוהד כדורסל ישראלי.
גילוי נאות, אינני אוהד של מכבי תל-אביב. מבחינתי יש קבוצה אחת בעולם וקוראים לה בית"ר ירושלים. אלא שבראש ובראשונה, אני אוהד של מדינת ישראל. וכך מצאתי עצמי לפני מספר שנים אף צועק "יש!" לאחר שער של הפועל תל-אביב בליגה האירופית, השם ירחם. בטיוליי מעבר לים במהלך השנים יצא לי לפגוש ולשוחח לא אחת עם זרים. חלקם היו בעדנו, חלקם נגדנו, אבל כולם ידעו להגיד במבטא כזה או אחר "או, יזראל. מכבי תל אביב". כי אחרי צה"ל, מכבי תל-אביב היא אולי הדבר הגדול ביותר שיש לנו. אם בכדורגל העולמי כולם מכירים את ברצלונה, ריאל, ליברפול, יונייטד ויובה. בכדורסל כולם מכירים מכבי. במהלך השנים נבנתה פה קבוצה שהיא חלק בלתי נפרד מסיפור הכדורסל האירופי לדורותיו, אבל במקום לבנות פסל בככר העיר כפי שבנו לבובי מור מחוץ לוומבלי או למאט באזבי ופרגי מחוץ לאולד טראפורד, צועקים לשמעון מזרחי שיתאבד.
אלא שאת בעלי קבוצות ליגת העל בכדורסל כל זה לא מעניין, הם חושבים שאם הם עוצמים עיניים אף אחד לא רואה אותם. אבל כולם רואים. וחמור מכך, לא רק שאף אחד לא מתייחס ברצינות לאליפות של משחק אחד, כל השיטות הקלוקלות הללו אין בהם אלא לתקוע יתד בגלגלים של מכבי ולפגוע בסיכוייה להמשיך ולייצג אותנו בכבוד באירופה. כי אם יוגב לא היה צריך להישחק ארבעה משחקים ברציפות כי לנדסברג ופניני פצועים ואין מספיק ישראלים על המגרש, יכול להיות שהוא היה נראה אחרת מול פנרבחצ'ה.
מקצוענות? ספורטיביות? אלו מילים גסות. תראו מה עשתה אשדוד מאז שצביקה שרף התחיל לאמן אותה. נועלת הטבלה והיורדת הוודאית ניצחה בחוץ את נהריה, הפועל תל-אביב, נס-ציונה והפועל ירושלים, השיגה נצחון כפול במשחקים 'על ארבע נקודות' נגד יריבתה לירידה מהגליל/גלבוע, ואם לא החסימה של פארגו על יהוא אורלנד, אולי אפילו היתה מנצחת את מכבי. אבל במקום שקברניטי קבוצה שמנסה להוות אלטרנטיבה למכבי יקחו את צביקה ויעשו כל מה שהוא אומר, מעדיפים לקחת מאמן צעיר שחלילה לא יקח מהם את הפוקוס.
פעם זה היה נראה ככה...
התבוסה של הגליל באשדוד היא עוד הוכחה חותכת שאי אפשר לשחק עם הגורל. מי שמנסה לעבוד על כולם, סופו שיעבוד בעיקר על עצמו. אם לבעלי הקבוצות בליגת ווינר נשארה טיפה של כבוד עצמי, עליהם לעשות הכל על-מנת להחזיר את שיטת הפלייאוף והסדרות שהונהגה כאן משנת 1979 בקונסטלציות כאלה ואחרות. ומי שמספיק טובה, מי שתהא מסוגלת לנצח את אחת הקבוצות הבכירות באירופה בכל הזמנים, תהיה אלופה אמיתית וראויה, כזו שיזכרו אותה גם לאחר עשרים ושלושים שנה, כמו אותה גליל-עליון של פיני גרשון שנתן למכבי בראש עם אמיר מוכתרי ואבנר יאור.
קטש ופרנקו הם מאמנים מצוינים לדעתי, גודס קנה אותי לכל החיים כשענה "הסדרה רק התחילה" בסיום התבוסה ביום חמישי האחרון. אבל הלב נחמץ כשמצד אחד של הפרקט עמד במלוא עוזו ז'ליקו אוברדוביץ', ובצדו השני של הפרקט יושב על הספסל באיפוק-משהו אחד מגדולי המאמנים שיש לנו. אז נכון שאוברדוביץ' בן 55 ופיני שלנו כבר בן 63, אבל דושאן איבקוביץ' כבר הראה שאפשר לקחת אליפות אירופה גם בגיל 68. הלב רצה שפיני יקום וייתן לאוברדוביץ' בראש כמו שהוא הייטיב לעשות כל-כך הרבה פעמים בעבר. הנה הוא שוב מחליף גבוה על נמוך, מלמד את אירופה איך עושים מאצ'-אפ-זון, משחרר במעט את העניבה ורץ לסמן בצורה מוזרה למזכירות שאם זה סל אז הוא רוצה טיים-אאוט. אבל כשפתחתי את העיניים הוא עדיין ישב שם, על הספסל. מבלי אפילו לצעוק על השופט או על אחד השחקנים. כשברקע גליל-עליון שלו יורדת ליגה.