זה הטקסט שכותב את עצמו שוב ושוב ושוב. ובשנים האחרונות, אלה שבהן רוג'ר פדרר הוא קצת פחות רוג'ר פדרר, הוא כותב את עצמו אפילו יותר. הוא כותב את עצמו אחרי הפסדים לא שגרתיים, ממחזר את עצמו בכתבות סיכום שנה, ומקבל כותרות ראשיות לפני כל גראנד-סלאם. בטח אם קוראים לו טורניר ווימבלדון. ואם בשבילכם רוג'ר פדרר הוא כל מה שהמורשת שלו מספרת ויותר, או אם אתם סובלים באופן כללי מעודף רומנטיקה כשזה נוגע לספורט, אתם בטח יכולים להבין מדוע אתם מביטים כעת בעוד מאמר שינסה לשער ולהעריך איך תיראה תמונת הסיום של השוייצרי בווימבלדון 2015. או מה הסיכוי שזו תהיה תמונה בלתי נשכחת.
שתי נקודות ועוד סמאש אחד די קליל שברח איכשהו לרשת. זה כל מה שהיה חסר לפדרר כדי להגיש לזכייה בטורניר כולו בשנה שעברה. 12 חודשים חלפו מאז הגמר מול דיוקוביץ', והשוייצרי עמד בהבטחה השנתית שנתן לקהל הבריטי בטקס הסיום וחזר לעוד סיבוב. הקהל הזה, תהיו בטוחים, יהיה איתו גם הפעם. אלא שעל הדשא שפדרר כל כך אוהב צומח לו שוב אותו דיון מוכר ומעניין: האם הפעם זה כן יכול להיגמר אחרת? בסבב כל כך שקוף עם תנאי שטח ידועים, האם יש אלמנט שיכול לשחק לטובת פדרר יותר מתמיד? תמרורי דרך שיכולים לסייע לו להפוך דווקא את הטורניר הזה "להוא שנזכור"? ובכן, אולי.
קרוב, אבל בסוף רק עם צלחת הניחומים.גמר 2014 (gettyimages)
למד לעוף
"היתרון של רוג'ר פדרר - הוא לוזר טוב". אם לא משקיעים עוד אקסטרה שנייה בהבנת הנקרא, כותרת המאמר הזה מהוול סטריט ז'ורנל לפני מספר ימים נשמעת מעט הזויה. אבל מסתתרת לה שם פואנטה, והיא מעניינת. הרעיון, כמובן, הוא שפדרר - אולי בניגוד לספורטאי על אחרים - יודע לספוג באופן בריא את הפיחות במעמדו, את ההדחות המוקדמות, ואת זהות המדיחים שעד לא מזמן היו הערת אגב ברזומה המרשים שלו. קצת בניגוד לאלילו פיט סמפראס שפרש בגיל 31 (וחובה לציין - סבל מפציעות טורדניות), לפדרר, כך נטען, כבר פחות אכפת מהפסדים בשלבים מוקדמים בסלאמים לסרגיי סטאחובסקי ואנדרס ספי. התמונה הגדולה חשובה לו יותר. כמו שחקן קלאץ' בכדורסל שתמיד שוכח את הזריקה האחרונה, נראה שפדרר למד להתאפס אחרי מפלות.
"היינו עושים שיחה של חמש דקות אחרי ההפסדים הקשים, ואולי עוד שיחה של חמש דקות ביום שאחרי. אחרי זה הוא היה אוכל וממשיך הלאה. אני אישית לא יודע איך הוא עושה את זה, אני הייתי משתגע מלהפסיד". כך סיפר פול אנאקון שאימן בעבר את פדרר ואת סמפראס, לאחר שנשאל עד כמה השוייצרי לוקח באמת ללב את הדקירות בגמרי סלאמים שברחו לו על נקודה או שתיים. והיו כאלה. "רוג'ר אוהב להתחרות, ונהנה מאוד גם מכל מה שסביב להיותו טניסאי, הרבה יותר מפיט שהיה קצת שחוק לקראת הסיום. הפרספקטיבה הזו מאפשרת לו לא להרגיש לחץ היסטרי לזכות. גם בגילו".
במילים אחרות: אם כולנו נראה את פדרר במגרש המרכזי בגמר ווימבלדון ב-12 ביולי, אל תבנו על זה שההפסד שובר הלב לנולה מהשנה שעברה יישב לו בראש. כנראה שגם את הארוחה שאכל באותו בוקר הוא ישכח.
"לוזר טוב". דיכאון שמסתכם בכמה דקות וארוחה (gettyimages)
טוב לו גראס
אין ככל הנראה אף ארגון ספורט עולמי שקשה להזיז בו דברים, לשנות מסורות, כמו ב-atp. במשך כמעט 30 שנים נשמעות תלונות של שחקנים פעילים ושחקני עבר על מרווח הזמן הבלתי אפשרי בין אליפות צרפת הפתוחה לבין ווימבלדון, שעמד עד העונה על שבועיים. שבועיים בלבד, בהם כל טניסאי הסבב צריכים לבצע טרנספורמציה מסובכת בין שני המשטחים הכי מנוגדים שיש לענף להציע. שבועיים בהם אתלטים, שגם הם בני אדם בסופו של דבר, מוכרחים למחוק לחלוטין מהסיסטם סגנון משחק אותו אימצו על החימר האיטי, חובב הכדורים הגבוהים ומעודד הספין, ולהכניס לראש שעכשיו זה הדשא. מהיר וחלק, מעדיף חובטים שטוחים עם סימפטיה למשחק רשת.
השנה הגיע השינוי. טורניר ווימבלדון נדחה בשבוע, ושני טורנירי הכנה על דשא - שטוטגרט לגברים, נוטינגהאם לנשים - נוספו לאלה המוכרים בקווינס והאלה (ששודרגו למעמד atp 500). המשמעות: עוד נקודות דירוג וכסף לשחקנים, עוד אפשרות לטניסאים מהדרג הבינוני להרגיש את הירוק מתחת לרגליים. המשמעות היותר רחבה: בסבב החליטו סוף סוף להתייחס באופן מעט ראוי יותר למשטח שבעבר שוחקו עליו 3 מתוך 4 המייג'ורים. הגיוני ואף מתבקש.
מטבע הדברים, מי שיכול ליהנות מעוד זמן אימון על הדשא הוא מי שמראש אוהב מאוד מאוד את המשטח, טקטית וגם פסיכולוגית. "זו כנראה ההכנה הכי טובה שלי אי פעם לווימבלדון. אולי מבחוץ שבוע לא נראה משמעותי, אבל עבורנו השחקנים זה המון", הסביר פדרר. "אם להיות כנה, זה שינה הכל. פתאום יש לך אפשרות לתקן ליקויים שסחבת מהרולאן גארוס בשקט, במקום לקחת סיכונים מהר מדי על הדשא. סוף סוף יכולתי לנוח ולהירגע ולהתאמן כמו שצריך על המשטח. זה חשוב מאוד לקריירה שלי ושל כל טניסאי".
עוד כמה ימי הכנה על הדשא יכולים לעשות את ההבדל (gettyimages)
ברוך הבא לווימבלדון 2015
בואו נדבר על נסיבות. אם נשים בצד לרגע פרמטרים פסיכולוגיים וענייני פציעות, השילוש הקדוש בטניס מורכב מכושר-הגרלה-משטח. במידה שהדשא והנקודות הקצרות יצליחו לקזז במשהו את חוסר החיבה המובן של פדרר למשחקי הטוב מ-5, זה משאיר אותו עם 2015 שנראית לא רע בכלל עבור בחור שבאוגוסט יהיה בן 34: לווימבלדון הוא מגיע עם מאזן של 6:34, עם זכיות בדובאי, בריסביין, איסטנבול והאלה, ואחרי הדחה מאכזבת אך הגיונית מול וואורינקה בצרפת. סוכנויות ההימורים, שלא ידועות מדי כמערבות סנטימנטים בהחלטות, מדרגות אותו שלישי בסדר הפייבוריטים להנפה (אחרי נולה ומארי). לא מצב רע להיות בו. ואם לשפוט על פי רמת הביטחון של פדרר עצמו והציטוטים שיוחסו לו אחרי ההפסד בפריז (ולא בטוח שצריך) - הוא מסמן את הטורניר הזה כיעד ריאלי וכמטרה. יותר מתמיד.
ויש את ההגרלה. אולי זו אמירה מעט קיצונית, אבל בפועל הגרלה היא אף פעם לא יותר מהיד שאתה מקבל במשחק קלפים. לא תהיה מרוכז, תאבד עירנות, לא תדע כיצד לשחק איתה או תהיה שאנן, ותנאי הפתיחה שנכנסת איתם לעסק לא ישנו דבר לאיש. בארה"ב בשנה שעברה, ניצחונות על צ'יליץ' ונישיקורי היו כל מה שהפריד בין פדרר לבין זכייה. לא נובאק, לא רפא, לא מארי ולא וואורינקה עמדו לו בדרך. כולנו יודעים איך זה נגמר. ובכל זאת, אם לחפש נקודות חיוביות - אם הכל יילך פחות או יותר כמתוכנן, אף ביג סרבר (עם עוצמות שעל הדשא הופכות למפחידות) לא מחכה לפדרר. הפורמה שאיתה הגיע לווימבלדון 2012 או 2014 עשויה להספיק על הנייר (שמעולם לא היה שווה יותר מדי) לריצה יפה לפחות עד לרבע/חצי הגמר. משם, אלוהים גדול.
בדובאי . שנה לא רעה בכלל בשביל פנומן מזדקן (gettyimages)
***
ולסיום סיומת
יש איתו בעיה, עם הפדרר הזה. כזו שצצה לך לראש רק אחרי שכבר כתבת 950 מילה שמתעסקות בפרמטרים חיצוניים וסביבתיים. פתאום אתה מרגיש שאיתו, הסכנה היא לפספס תמונה גדולה ומשמעותית הרבה יותר. אחרי 950 מילה, אתה מבין שפסקת סיכום שתתמקד במה פדרר יעשה או צריך לעשות אם יתבזה/יושפל/יזכה/ייפצע, תחטא בכך שתתעלם מנקודת מוצא רחבה יותר. נרטיב שקשור כולו לאופן בו אחד מענקי הדור בחר לנהל את הפרק המסיים בקריירה שלו.
ולפחות לטעמי, נקודת המוצא הזו היא שרוג'ר פדרר נהנה מטניס. רוג'ר פדרר מאמין שהוא עדיין יכול. רוג'ר פדרר לא הופך בערוב ימיו לפחות גדול, וגם לא יהפוך בגלל הפסד כזה או אחר. וכל עוד הוא כאן, טרי, משומר ומחייך, ולא בשום דרך שחוק, חבול וממורמר, כל הישג חיובי או שלילי צריך להיבחן גם בקונטקסט הזה. דרך עיניו, ולא דרך אלו של אוהדיו, או פחות אוהדיו. פדרר בחר להישאר כשנהיה קשה, כששעון החול התהפך, ואולי, רק אולי, זה שווה לא פחות מזכייה במייג'ור ה-18.
***
אבל היי – אם לשפוט לפי אנדי רודיק, אחד שספג בקריירה לא מעט נוקאאוטים מפדרר, לנאומי סיכום אין כאן מקום. לאופטימיות דווקא כן. "תראה לי טורניר אחד על משטח מהיר שרוג'ר לא מסוגל לקחת גם היום", הוא אמר בסוף השבוע האחרון לטיימס. "אני באמת לא חושב שדבר כזה קיים כרגע".
האמת? גם רוג'ר לא חושב.
אם זה משטח מהיר, פדרר מסוגל. אפילו רודיק אומר (gettyimages)