אהבה עיוורת: סיפורו המדהים של ריקארדיניו

"כשהייתי בן 6 ראיתי את דונגה מניף את גביע העולם אחרי הזכייה במונדיאל בארצות הברית. אני זוכר הכול, את הצבעים, האוהדים והדמעות של השחקנים. חלמתי שיום אחד גם אני אוכל להוביל את מולדתי לחלום כזה. אחרי שנתיים, הבנתי שמשאלתי לא תתגשם לעולם, התעוורתי בעקבות מחלה נדירה בשתי עיניי והחלום התנפץ לרסיסים".

ברזיל מלאה בסיפורי סינדרלה שגורמים לאוהדי הספורט להזיל דמעות של התרגשות מעיניהם: החל מפלה, אותו ילד צנום שבגיל 17 כמעט ולא יצא לטורניר גביע העולם בשבדיה בעקבות חשש לגופו השברירי ולבסוף הפך לאגדת הדשא הכי נוצצת בברזיל. ריבאלדו, שמרוב עוני וחוסר תזונה איבד בילדותו את שיניו ונחקק בזיכרונם של הברזילאים כאחד הווינרים הגדולים שנראו מאז ומעולם. וכמובן, שותפו להתקפה, רונאלדו. ילד הפאבלות, שאיכזב אומה שלמה כשהתמוטט ברגע האמת בגמר מול צרפת בגמר ב-1998 ונחל תבוסה כואבת. כפי שכולנו יודעים, אותו פנומן חזר בדיוק אחרי 4 שנים לאותה במה והוליך את הסלסאו לזכייה בתואר החשוב בעולם.

עם כל הכבוד לאותם טיטאנים, סיפורו של ריקרדו סטינמטז אלבש עולה על כולם. כמו שאר האגדות שהזכרנו, גם ריקארדיניו גדל וצמח בפאבלה קשת יום, סטייל "עיר האלוהים". כמו אלו, גם הוא מצא נחמה בכדורגל ולבסוף יצא ממעגל העוני בעזרתו. אמנם סביר להניח שלא שמעתם את שמו של הקוסם מאוסוריו עד כה, אך בדיוק כמו פלה, רונאלדיניו, רומאריו, רונאלדו ועוד רבים וטובים, גם גיבורנו הניף את גביע העולם עבור נבחרתו, רק שבניגוד לשאר הכוכבים, הוא עשה זאת ללא מאור עיניו: ריקארדיניו, כפי שהוא מכונה, הוא הכדורגלן העיוור הטוב בעולם.

כבר בגיל 8 הילדון מהעיירה הדרומית במדינת ריו גרנדה–אוסוריו התעוור בשתי עיניו בעקבות מחלה. כמובן שעבור ילד בגיל זה מדובר במכה שקשה מאוד לצאת ממנה, במיוחד כמי שגדל בפאבלות. אם תחפשו ברחבי הרשת את שמה של העיירה ששוכנת סמוך לריו גראנדה, תמצאו נופים עוצרי נשימה של האוקיינוס האטלנטי, אך המציאות רחוקה אלפי שנות אור מהגלים התכולים והחופים הזהובים שהיו סמוכים לביתו של ריקארדו ומשפחתו. הילד העיוור כמובן שלאהיה יכול לצפות בפלאי הטבע. הוא נאלץ לשרוד ללא אחד מהכלים הכי חשובים בגוף האדם בשכונת המצוקה שבה רק החזק שורד.

ריקארדו "גאושו" (כינו שמודבק לתושבי דרום ברזיל) היה חייב לברוח מהמציאות הקשה והוא עשה זאת בעזרת הכדורגל: "בהתחלה הייתי נעמד מול קיר ובועט, לפי הרעש ידעתי בדיוק מאיזה כיוון הוא יחזור אליי". לאט לאט ובעקבות חוסר הראייה, שאר חושיו של מספר 10 בצהוב-ירוק התחדדו פלאים והוא החל לשחק עם חבריו לפאבלה, שאימצו אותו לחיקם. "היינו נעמדים במעגל ומקפיצים, כשהכדור התקרב לכיווני הם מחאו כף כדי לעדכן אותי, אחרי תקופה הם כבר צירפו אותי למשחקים במגרש האספלט", סיפר.

למרות השתלבותו בחברה, בכל פעם שריקארדיניו העז לשתף את חבריו בחלומו, הוא נתקל בגיחוך: "כשסיפרתי לאנשים שאני רוצה להיות כדורגלן מקצועי, הם צחקו ואמרו לי שזה בלתי אפשרי לעיוור כמוני. תמיד המשכתי לעקוב אחרי הגביע העולמי ולחלום שיום אחד עוד אהיה שם". מי שלא ויתר לילד הפלא העיוור והאמין בו לאורך כך הדרך היה ז'ורז'ה אלבש, אביו. אחרי שהבחין בכישרונו יוצא הדופן של בנו, ז'ורז'ה עזב את השכונה הקטנה והעביר את כל משפחתו לריו גרנדה, שם בנו זכה להתקבל לבי"ס מיוחד לעיוורים בשם סנטה לוסיה.

כמובן שבמסגרת החדשה הבחינו כבר מהרגע הראשון בעילוי שהגיע אליהם ומאז כל חייו של ריקארדיניו השתנו. באותה תקופה הוא גילה את כדורגל העיוורים, ענף שהתפתח בספרד כבר באמצע שנות ה-80, אך קיבל את הבמה הגדולה ביותר בצד הדרומי של יבשת אמריקה. החוקים פשוטים: מגרש קט רגל סטנדרטי ללא קווי חוץ, 5 על 5 כולל שוער, שכל משחק אורך 50 דקות (25 כל מחצית עם 10 דקות הפסקה). מלבד השוערים, כל שאר השחקנים עולים עם כיסוי עיניים, כאשר כל קבוצה רשאית לקבל הוראות "ממדריך דרך" אחד בלבד, שהוא לא רק מאמן, אלא גם העיניים של השחקנים. עזרה נוספת שמקבלים השחקנים הם שני פעמונים קטנים הנמצאים בתוך הכדור ועוזרים להם בהתמצאות.

כדורגל העיוורים כבר זכה להכרה והערכה כבר ב-1998 באליפות העולם הראשונה אי פעם בתחום זה, אך גולת הכותרת הייתה בשנת 2004 במשחקים הפראלימפיים באתונה. ריקארדיניו היה אז בן 15 בלבד, אך ביחד עם שאר חבריו הגיבורים הוליך את הסלסאו לזכייה בזהב אחרי 2:3 בבעיטות עונשין מול היריבה המרה ארגנטינה. מאז אותה זכייה, פנתיאון התארים של ריקארדיניו ונבחרת הסלסאו רק המשיך לגדול.

הקפטן הברזילאי והשחקן הטוב בעולם בכדורגל עיוורים זכה עד כה בכל תואר אפשרי, אישי וקבוצתי, אך כל אלו מתגמדים לעומת 3 הזכיות ב-3 האולימפיאדות האחרונות (אתונה 2004, בייג'ינג 2008 לונדון 2012). אם בעולם הכדורגל הרגיל והמוכר ישנן מספר נבחרות שנלחמות על התארים הנכספים בכל טורניר מחדש, בכדורגל העיוורים זאת רק נבחרתו של ריקארדיניו. הברזילאים לא הפסידו באף משחק רשמי מאז 2006, אך רגע האמת מבחינתם הגיע בחודש האחרון כשאולימפיאדת הנכים התקיימה במגרש הביתי שלהם במשחקים הפאראלימפיים בריו דה ז'ניירו.

את הידיעה המרגשת על טורניר זה קיבלו השחקנים לפני שנתיים כשהוכנסו למתחם האימונים וממולם הונח חפץ נוצץ. כשריקארדיניו וחבריו מיששו את אותו חפץ הם גילו את גביע העולם המקורי (שלבסוף הוענק לגרמניה). הפעם הם לא התכוונו לתת לאף יריבה לצאת ממולדתם עם התואר החשוב בעולם.

מי שחזה בריקארדיניו מלהטט עם כיסוי העיניים במהלך השבועיים האחרונים בוודאי חושב שמדובר בתרמית כלשהי. הכדור דבוק לרגליו הדקיקות, הוא מהתל בכל מי שרק מתקרב אליו ולקינוח, מספר 10 בצהוב-ירוק משגר פצצות בלתי ניתנות לעצירה בשתי רגליו. "אנשים תמיד אומרים לי שאני משחק כאילו שאני רואה רגיל לחלוטין, כנראה שהזיכרונות לפני המחלה עוזרים לי במידה מסוימת", סיפר גיבורנו, שהוליך את ברזיל לגמר בשבת האחרונה מול איראן.

למרות שבשנה האחרונה הוא סבל משבר בעצם השוקית וקרע ברצועות, עד הקרב על מדליית הזהב ריקארדיניו היה השחקן הטוב בטורניר. במשחק הפתיחה הוא כבש ובישל ב-1:3 על מרוקו, במשחק השני הרשית פעם נוספת מול טורקיה אחרי מבצע סולו נדיר ואופייני ובחצי הגמר הוא היה המנהיג האמיתי ב-0:2 מול סין. בגמר, הוא חתם בשער אחד קטן עוד פרק מרגש בתולדות הסלסאו, בנגיעה אחת רכה קבע 0:1 מול איראן בגמר וירה את יריית הפתיחה לחגיגות הכי מרגשות שנראו באולימפיאדה.

כל מי שחזה בריקארדיניו וחבר מרעיו מעניקים למולדתם מדליית זהב רביעית ברציפות בכדורגל עיוורים בוודאי ראה ולא האמין. להבדיל מרובנו, הגיבורים הללו לעולם לא הצליחו לראות, אך מאז ומתמיד לא הפסיקו להאמין.