רוצה, אבל לא יכול

מנצ'סטר יונייטד פתחה עונה רביעית ללא אלכס פרגוסון על כיסא המנג'ר, עונה שהיתה אמורה להיות עונת החזרה לצמרת של הפרמייר ליג. במסע קניות חסר תקדים שפכה הקבוצה סכומי כסף רבים ברכישות שחקנים ואפילו גייסה את אחד המאמנים הגדולים בעולם, ז'וזה מוריניו. כל זה היה אמור להבטיח התחלה חדשה, אבל כמו בכל עונה מאז פרישתו של הסקוטי, השדים האדומים שוב התחילו ברגל שמאל והסמל הכי גדול של הגמגום הזה, הוא לגמרי לא במקרה, הקפטן שלה, וויין רוני.

• ב-14:30: יונייטד מול לסטר במסגרת המחזור ה-6 בפרמייר-ליג

מאז פברואר 2016, רוני כבש רק שני שערים לזכות יונייטד (שניהם לרשת של בורנמות׳ הקטנה), גם בנבחרת עברה יותר משנה מהשער האחרון של רוני שלא נכבש בפנדל. וזה רק הסימפטום לבעיה. מי שצפה בקיץ האחרון באנגליה או באחד ממשחקי יונייטד העונה, היה יכול לראות שחקן כבוי על המגרש, שרוצה, אבל מבין שהוא כבר לא יכול, שחקן שרוב המסירות שלו היו לא מדויקות, שלא איים על השער ובעיקר נראה שמפריע לחבורת הצעירים מסביבו.

חמש שנים אחורה, רוני היה גאוות האוהדים באולד טראפורד. האהוב ביותר אחרי ראיין גיגס ביציעים. שחקן שהיה נותן את כולו על המגרש, מחלץ כדורים בהגנה, מוציא למתפרצות, מבשל שערים נהדרים, כובש מבעיטות חופשיות או בנגיחות מתוך רחבת החמש. כולבויניק מודרני וקטלני. אבל כמו שחברו לקבוצה לשעבר, פול סקולס, הודה השבוע בטורו השבועי, יכול להיות שרוני הגיע לשיא מוקדם מדי, יכול להיות שהוא פשוט ״שרף את עצמו״.

רוני הגיע לפני 13 עונות ליונייטד. בגיל 18 הוא פתח את הקריירה שלו באדום עם שלושער בהופעת הבכורה ומשם לא הביט לאחור כשכבר בגיל 26 הוא מציג עונה מדהימה של 27 שערים ב-34 משחקים. את העונה הנוכחית, ה-15 בקריירה המקצועית שלו, הוא התחיל כשמאחוריו 550 משחקים וממוצע של כמעט 37 משחקים בעונה. באחת הליגות הקשוחות בעולם, בעמדה הכי מועדת לעבירות, בסגנון משחק שבנוי ברובו על כוח פיזי. כל אלה גבו את המחיר. כשהוא כמעט בן 31, נראה שלא נותר דלק במיכל של חלוץ נבחרת אנגליה. הנער מליברפול, שכונה 'פלה האנגלי' בצעירותו, הגיע לעשור הרביעי לחייו ונראה על המגרש לעיתים כמו פלה הברזילאי, אבל במצבו היום.

נראה שמאמניו האחרונים של רוני עשו הכל כדי להוציא ממנו את המיטב. לואי ואן חאל, שאימן אותו ביונייטד בעונה שעברה, ניסה לעזור לו והציב אותו כקשר בצד שמאל של ההתקפה. רוי הודג'סון ראה את הקשיים שלו וניסה אותו בעמדה טיפה יותר מרכזית בקישור וגם שם הוא נראה רע ובעיקר לא מדויק. מוריניו ניסה לצוות אותו לזלאטן וקיווה שאם ישחק מתחת לאיברהימוביץ', הקסם יחזור לרגליו של הסקאוזר וייקח את יונייטד בחזרה למאבק על המקום הראשון. התקוות שלו נגוזו.

מוריניו מסרב לוותר על הכוכב המתבגר שלו. בכלי התקשורת השבוע, כשהוא לא האשים את השופטים, היריבות ומזג האוויר בשרשרת ההפסדים שלו, הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי להגן על רוני. כזה הוא ה'מיוחד', דואג לשחקניו ומגן עליהם בחירוף נפש מול כל ביקורת, גם אם ברור לו שהיא מוצדקת. לכן ברור לנו שהוא ימשיך לתת קרדיט לקפטן שלו בהרכב כל עוד הוא יהיה כשיר החלוץ יקשיב לו למנג'ר.

אבל מה אפשר לעשות עם שחקן כמו רוני בסיטואציה כזאת? בואו ניזכר איך נהגו ביונייטד בשנים האחרונות עם סמלים. גיגס, שהתכונה הבולטת שלו בשיאו היתה מהירות, ירד לספסל כשהיא נעלמה בשלהי הקריירה ונתן את הכל במשחקים מרכזיים. בכל פעם כשנכנס, היה רחש של התרגשות בקהל תאטרון החלומות. עם זאת, גיגס היה בשנות השלושים המאוחרות כשזה קרה, רוני רק מתחיל את העשור הזה. אם יהפוך היום למחליף, יראה כאילו בעוד שתי עונות הוא כבר יהיה בדרך לפרישה או שמוריניו כבר לא סומך עליו.

סקולס פרש ברגע שהבין שהוא לא יכול לעמוד בקצב של המשחק האנגלי. הוא עשה את זה כשהוא בשיאו, הוכיח את זה כשחזר מפרישה בשביל לעזור לקבוצה לזכות בעוד אליפות ועמד בגבורה באחת הליגות הטובות והמהירות בעולם. אבל מאז ומתמיד, המשחק של סקולס התבסס על מסירות קצרות ומחשבה ופחות על מהירות או כוח. ואת זה יש לו גם היום.

שחקני הגנה, כמו ריו פרדיננד, נמניה וידיץ׳ ואפילו פטריס אברה שוחררו כשהגיעו לגיל שבו הם או המועדון הרגישו שהם כבר לא בנויים למשחק ברמות של יונייטד. שחרור של רוני הוא מהלך שבאופן הגיוני אסור לבטל אותו, אבל צריך לזכור שההנהלה לא בדיוק חביבה על האוהדים כרגע ומוריניו כאמור רק צריך תמיכה מהבית. לכן, ויתור על סמל כל כך גדול בשלב זה, לא נראה כמו אפשרות סבירה.

שוויינשטייגר ולאם בגרמניה, כמו גם צ'אבי בספרד, פרשו מהנבחרת כשהבינו שהעומס עליהם גדול מדי והגוף כבר לא עומד בו. זה מהלך שיותר קשה לבצע באנגליה, שם הפטריוטיזם של הכדורגל מזכיר פטריוטיזם אמריקאי. מבחינת האנגלים, אם אתה עומד על 2 רגליים, אסור לך לפרוש מהנבחרת (תשאלו את פיטר שילטון ששיחק בנבחרת מעבר לגיל 40).

אז מה נותר לו לעשות? בקיץ האחרון יונייטד כאמור השקיעה מיליונים ושינתה את פניה לחלוטין כשרכשה כוכבים מחוץ לליגה. בנוסף, הביאה מאמן שמנוגד למסורת שלה ובהרבה מובנים הוא ההפך המדויק מהאבא הרוחני שלה, פרגוסון. זה כנראה מסר שהיה צריך לעבור גם לרוני. אין יותר ערך ללחימה חסרת פשרות באולד טראפורד. היסטוריה מפוארת בקבוצה לא תעמוד לזכותך מול המבקרים. כעת נותר לו להתמקד במה שהוא כן יכול וזה לא מעט.

קודם כל, הוא יכול וצריך לקחת את הצעירים שהגיעו לקבוצה הקיץ, כמו מחיטריאן ופוגבה, להנהיג ולהדריך אותם בהתמודדות עם הליגה האנגלית, ויותר מזה, עם התקשורת האנגלית. הוא יכול וצריך לשבת על הספסל של הקבוצה ולקחת את ההזדמנויות שיתן לו מוריניו כדי להכניס את התשוקה שלו למשחק. יונייטד בשנים האחרונות כבר לא רושמת קאמבקים מפוארים ודרמטיים, אלא בעיקר מתפרקת לקראת סיום המשחק. כניסה של שחקן כמו רוני לדקות האחרונות יכולה להכניס אנרגיות חדשות לקבוצה ולהחזיר את ההרתעה.

רוני יכול וצריך לסמן כבר עכשיו את פוגבה כיורש שלו כסמל הקבוצה וככוכב הכי גדול שלה. הוא צריך, מצד אחד, לתמוך בו על המגרש ולדאוג שהוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להצליח, ומחוץ למגרש הוא צריך להופיע איתו לראיונות ולהתנהג כאילו הם החברים הכי טובים בעולם. להעביר לו את השרביט בשידור ישיר. רוני יכול וצריך להקל על המנג'ר שלו ולהבין בעצמו שהוא כבר לא אחד השחקנים הגדולים בעולם ועכשיו נשאר רק לחשוב על העתיד שלו. על מה הוא יעשה אחרי הפרישה ואיך המורשת שלו תראה. אם יעשה את הדברים נכון ובצורה ראויה, הוא יזכר כאגדה אדומה ויישאר לנצח במועדון שיודע איך לכבד את הכוכבים שלו. אם לא, הוא יזכר כעוד חלוץ שבא והבריק והמשיך הלאה כשנגמר לו הסוס.