ראסלמניה: הרגע שבו ווסטברוק שינה תדמית

דם ניגר מראשו במשך זמן רב. המאמץ הקשה במשך 20 דקות אינטנסיביות גרמו לו לעייפות. ועכשיו, הגוף שלו התעוות תחת אחיזתו הנחושה של מפלצת שרירית העונה לשם ברט הארט. ולמרות הכל, “סטון קולד” סטיב אוסטין סירב להיכנע. הוא הצליח להרים את גופו וכמעט ברח, אבל הארט התעשת וחזר לעקם את רגליו ב”שארפשוטר”. אוסטין המשיך להחזיק מעמד עוד מספר רגעים, עד שטבל את ראשו בשלולית האדומה שנוצרה תחתיו. לשופט המיוחד, לוחם ה-UFC, קן שמרוק, לא הייתה ברירה אלא להכריז על הארט כמנצח.

הסצינה הזו הייתה מספיקה כדי להשלים את אחד הקרבות הגדולים בתולדות ההיאבקות המקצוענית, אבל זו הייתה רק ההתחלה. אחרי שחגג על החבלים, הארט החליט פתאום לחזור אל גופו השרוע של אוסטין ולהוסיף ולבעוט בו. שמרוק התערב, העיף את ה”היטמן” בסופלקס ואיתגר אותו לקרב. הארט הביט בו לרגע, ואז ירד מהזירה ויצא מהאולם לקול קריאות בוז וקללות עסיסיות מהיציעים.

באותו רגע, הארט הפך מאחד הלוחמים האהובים ביותר ב-WWF ל”היל”, נבל. ואוסטין? דווקא מי שציפצף על כולם, שהיה אנטי-גיבור, פתאום קיבל הערכה. כשהגיע תורו לצאת, עדיין מדמם וגורר את הרגל הפגועה, הצופים החלו בקריאות “אוסטין! אוסטין!”. בעל כורחו, הוא היה “פייס”, האיש הטוב.

באותה זריזות כמו בסיומו של אותו קרב בלתי נשכח מ”רסלמניה 13”, כך גם קווין דוראנט וראסל ווסטברוק החליפו תפקידים הקיץ. אמנם הם מעולם לא היכו זה את זה בין החבלים, אבל לצופה מהצד נראה שהם תמיד נמצאים בסוג של כסאח תמידי. כש-KD הכריז ב-4 ביולי האחרון, יום העצמאות האמריקני, על עצמאותו שלו מווסטברוק, החלה מלחמת אחים. דוראנט, מי ששמר במרוצת השנים על תדמית נקייה, סידר לעצמו את תפקיד הרשע עם המעבר לגולדן סטייט, שנראה כמו קיצור דרך פחדני אל התואר. ווסטברוק, בו דבקה תווית של מי שמחרב את הסיכויים של אוקלהומה סיטי ודוראנט להצליח, הפך לגיבור.

ראס היה יכול לברוח מהספינה השוקעת. אם הוא היה מבקש טרייד, היה לו קלף מיקוח מנצח בזכות העובדה שהחוזה שלו בת’אנדר מסתיים בקיץ 2017. ואם לא, הוא היה יכול פשוט להשלים את העונה הזו ולבחור בית חדש, בדיוק כמו דוראנט, בסיומה. אבל כמה שבועות אחרי שדוראנט ערק לווריירס, ווסטברוק עשה את המהלך ההפוך - הוא חתם על חוזה חדש לשלוש שנים ב-OKC. בכך, המהפך הושלם. הרכז זכה לא רק בלבבות של האוהדים באוקלהומה סיטי, שכבר ראו לנגד עיניהם כיצד הקבוצה המסעירה שלהם מתפרקת; הוא גם הרוויח נקודות זכות יקרות אצל הצופים הנטראליים ואצל אותה תקשורת שפעם חיפשה אותו בכל פינה.

ההפרדה בין דוראנט לווסטברוק גרמה לכך שהמסיכות ירדו מפניהם. ההשערות של הצופים מהצד לפיהן שני הכוכבים הגדולים של הת’אנדר לא הסתדרו זה עם זה, החלו לקבל ראיות. דוראנט אפילו לא התקשר לכוכב המשנה שלו כדי לבשר לו על ההחלטה, אלא רק שלח הודעת SMS. באותו 4 ביולי, ווסטברוק העלה לחשבון האינסטגרם שלו תמונה של קאפקייקס. איך זה רלוונטי? כי כשקנדריק פרקינס שיחק באוקלהומה סיטי, הוא העניק את הכינוי קאפקייק לכל מי שעשה מהלך רך ונרפה. דוראנט, מנגד, עקץ את ראס כשהתייחס לווריירס כ”משפחה” והתלהב מכך שהשחקנים לצידו “לא אנוכיים”. ווסטברוק לא נשאר חייב וענה: “זה חמוד. מסתבר שאנחנו צריכים לדאוג לגבי כל השחקנים האנוכיים שיש לנו פה”.

אם זה לא מספיק, בראיון ל”רולינג סטון”, KD הודה שווסטברוק והוא לא היו חברים קרובים: “היו לנו את הקליקות שלנו כשיצאנו למשחקי חוץ. לראסל היו את החבר’ה שלו, לי היו את שלי. זה לא דבר רע, פשוט ככה זה היה”. לקראת המפגש הראשון בין השניים הלילה, דוראנט ניסה להנמיך את הלהבות, אבל לא ממש הצליח. “היינו ואנחנו עדיין אחים. לאנשים אין מושג איך אני וראסל היינו מחוץ למגרש. כל מה שאני שומע זה שקרים”, הוא טען, אבל הוסיף: “אנחנו צריכים ליישב את חילוקי הדעות שלנו אחד על אחד. אנחנו עוברים שלב קשה ביחסים כרגע, אבל אנחנו עדיין אחים”.

אם היחסים בין שני הכוכבים באמת רעועים או שמדובר בניסיון של התקשורת לנפח “פיוד” כמו שאוהבים בהיאבקות המקצוענית, מה שבטוח זה שהדברים לא ישארו כשם שהיו. דוראנט יצר עם סטף קרי, דריימונד גרין וקליי תומפסון קבוצת-על שבאופן טבעי היא הפייבוריטית לזכיה באליפות. וראסל? הוא נותר להנהיג כמעט לבדו את החבורה הצעירה ודלת האמצעים שנותרה סביבו ב-OKC, ולנסות לנווט אותה ללא יותר מכרטיס לפלייאוף.

במשך שנים ווסטברוק נראה כמו טיפוס בעייתי. לא כולם ידעו איך לאכול את האינטנסיביות שלו, את האנרגיות הזועמות איתן הוא שיחק, את העובדה שהוא זרק יותר פעמים מדוראנט או גער בחבר לקבוצה ש”ייבש” אותו כשהרים את היד לקבל כיף. מה שאנשים מתחילים להבין רק עכשיו, זה שאלמלא הדרייב הבלתי מתפשר הזה, ווסטברוק לא היה אחד השחקנים הטובים ב-NBA. הוא משחק על 200 קמ”ש בכל דקה שלו על המגרש כי עמוק בפנים, הוא לא מאמין שהוא שייך לאליטה של כדורסלני תבל.

“אני לא יודע להיות ‘קול’. זה לא בטבע שלי. אני יודע לשחק רק בדרך אחת. אני לא מאלה שמסוגלים להדליק או לכבות את המתג. אני לא מספיק טוב בשביל לעשות את זה”, הוא סיפר בראיון למגזין GQ. אז הוא ממשיך לשרוף את הפרקט בלי מעצורים - חודר לסל בלי לפחד מהנפילים שמחכים רק להנחית אותו לקרקע; דוהר על כל המגרש במהירות של איילה, כאילו כולם מסביב תקועים בהילוך חוזר; מזנק לריבאונד כמו שאריה מתנפל על הטרף. אם בדרך המרפקים שלו פוגעים במישהו, ניחא. במידה רבה, האופי שלו על המגרש מזכיר את קובי בראיינט, שלא נאמר מייקל ג’ורדן. ובדיוק כמו ששתי האגדות הללו אספו אויבים עם השנים, בסופו של דבר הם ייזכרו לטובה.

ואם על המגרש ווסטברוק הוא פרא, מחוצה לו הוא בחור נחמד, גם אם קשה לרבים להאמין. על חברו הטוב ביותר בתיכון, קלסי בארס, הוא אמר ש”הוא היה שחקן הכדורסל הכי טוב שראיתי עד אז”. אלא שבכיתה י”א, בארס התמוטט על המגרש בשכונה ומת בגלל לב מוגדל. ווסטברוק השבור החליט לנסוע לבית סבתו כדי לעזור לה עם מטלות הבית, אותם בארס היה אמור לבצע. מתברר שגם לראסל יש לב גדול.

אבל לא רק עם האופי של ווסטברוק אנשים מתחילים להסתדר. גם עם סגנון המשחק. אמרו עליו שהוא לא מוסר, אבל בעונה שעברה הוא חילק 10.4 אסיסטים בממוצע למשחק ואת העונה הנוכחית הוא פתח בקצב רצחני של 10 אסיסטים.

בכלל, עם המספרים שלו אי אפשר להתווכח. ראס הוא מכונת טריפל-דאבלים, ואחרי שהשתווה למג’יק ג’ונסון עם 18 טריפל-דאבלים בעונה שעברה, העונה הוא כבר שיא בן 54 שנים של אוסקר רוברטסון.

בניגוד לרסלמניה בהיאבקות, לראסלמניה ב-NBA אין את אותו תסריט. אי אפשר לדעת מה יהיו הפרקים הבאים. כנראה שווסטברוק לא יצליח לסחוף את הת’אנדר מעבר להשתתפות מכובדת בפלייאוף, כל עוד הסגל סביבו כ”כ בינוני. ועדיין, דבר אחד הוא כבר הרוויח. כשהוא ייצא מהזירה, גם אם ידמם ויסחוב רגל, יקראו בשמו. וזה ניצחון גדול.

*הכתבה נכתבה בחודש נובמבר האחרון