למרות שזה היה משחק ליגה רגיל, היריבות והעניין במפגש בין הפועל ירושלים ומכבי ת"א הם תמיד משהו גדול. נפגשו הערב (ראשון) שתי הנציגות הגדולות של הכדורסל הישראלי. כל אחת עם הבעיות שלה, כל אחת והמומנטום בו היא נמצאת וחזינו במשחק שלא התעלה לרמה גבוהה, בלשון המעטה.
מכבי, שהבטיחה כל כך הרבה לפני העונה, ועוברת עוד עונה מסוייטת, נראתה כמי שבאה לשחק על תיקו ולהרחיק את הכדור ליציעים. מזמן לא ראינו מכבי כל כך חלשה, חסרת ביטחון, חסרת אנרגיה וכיף, מבולבלת, ובלי סלי גארבג' טיים בשתי הדקות האחרונות אין סיכוי שהצהובים היו עוברים את רף 60 הנקודות.
ולפיכך, המשחק נגרר לקצב של מכבי ת"א. אחוזים נמוכים מהשדה, הרבה פעולות אישיות, הרכבים נמוכים בשני הצדדים, כשוויקטור ראד תפקד בעמדה 5 (בצד השני קינזי הוסט ל-4). המחצית הראשונה הסתיימה בתוצאה לא אופיינית לכמות הכישרון שיש בשתי הקבוצות - 29:32 לצהובים.
למרות היתרון של מכבי ת"א, הכתובת הייתה על הקיר, וירושלים לאט לאט השתלטה על המשחק, דחפה את הכדור פנימה לאמארה סטודמאייר המצוין, שמרה אגרסיבי ופיזי, ובריצת 4:20 מסוף הרבע השלישי בואכה לסוף המשחק, הכריעה את הקרב בהפרש דו ספרתי.
מזמן לא ראינו מכבי כל כך חלשה. בגאצקיס והשחקנים (אלן שיבר)
התפקוד שלו בעמדה 5 מעיד על הבעיות. ראד (אלן שיבר)
הפועל ירושלים - אנחנו מתעניינים הרבה במכבי ת"א והעונה הנוראית שלה, כשבשקט גדל ומתפתח מועדון הפועל ירושלים. מרגע השליטה של אורי אלון וצוותו, דרך המעבר לארנה המפואר, כמות המנויים והקהל שממלא את ההיכל, ובעיקר בעיקר השקט התעשייתי שהמועדון פועל על פיו מעורר הערכה.
אין הדלפות, אין לכלוכים, המאמן הוא סמכות מקצועית עליונה וגם אם יש בעיות (ובכל קבוצה יש), הן נפתרות בשקט בשקט בתוך הקבוצה. קל להגיד את זה בניצחונות, אבל אני מסתכל על המועדון והתנהלותו בהפסדים ובתבוסות שהיו ועדיין הייתה חומה וחזית אחידה, שבעיניי היא מעוררת הערכה.
גם כמות ההפסדים הלא שגרתית של ירושלים בליגה בשלב הזה של העונה (שבעה) עוברת בשקט, עקב שיטת הפיינל פור וההתמקדות הרצינית יותר באירופה, שם האדומים כבר הבטיחו את העלייה לשלב רבע הגמר, עם פוטנציאל ליותר. אסור לשכוח שבשנתיים האחרונות מי שהיווה את ההבדל בליגה מבחינת ירושלים היה דונטה סמית', שהיה שובר שיוויון שיכול לשחק מעמדה 1 עד 4 ובמו ידיו ניצח עונות שלמות עבור הקבוצות ששיחק עבורן. השנה אין להם אחד כזה.
האוהדים האדומים הם חלק מתהליך השיפור (אלן שיבר)
הסמכות העליונה. פיאניג'אני (אלן שיבר)
סטודמאייר - כהמשך ישיר לתשבוחות על ירושלים, חייבים להזכיר את אמארה. האיש שהיה חלק מהבעלים (ואולי עדיין), שהגיע בגיל 33 ואחרי קריירת NBA מפוארת, ובניגוד להרבה הערכות מראה מאיזה חומר קורץ. ווינר, מנהיג, שחקן שלקח לו זמן ללמוד את אירופה, להכיר ולהשתפר, אבל מראה עקומת לימוד חיובית והזמן והניסיון עושים לו טוב ומידיעה הוא מהווה דמות ומודל עבור חבריו לקבוצה. כשיש שחקן כזה, השמיים הם הגבול בשביל האדומים.
שבוע הגביע - כבר בשבוע הבא יגיעו 4 קבוצות למעמד חצי הגמר של גביע המדינה. מכבי ת"א תגיע אחרי עוד משחק יורוליג נגד באסקוניה, וירושלים אחרי שתתמודד ותנסה להבטיח מקום ראשון בטופ 16 ביורוקאפ (וביתיות עד הסוף). הפעם זה יהיה משחק אחד, הלחץ גדול יותר, אין מרווח לטעויות ותיקונים ואחרי פציעתו האכזרית של קאליף ווייאט (ובלי דגן יבזורי שגם נפצע), לא מן הנמנע שנקבל את הסופר קלאסיקו שוב במעמד הגמר.
יחד עם זאת, אם מכבי ת"א רוצה להופיע כמו שצריך ולנסות להפוך את העונה כולה לחיובית יותר, היא חייבת את דווין סמית' גם במסגרת הישראלית. הפורוורד האמריקני, שקיבל מנוחה מפתיחת העונה, יכול וצריך להיכנס לעניינים אחרי לכתו של סוני ווימס. המנהיג של סמית' יכולה להוות גורם מכריע בליגה על הפרקט ומחוץ לו.
כל כך הרבה ניסיון. סטודמאייר (אלן שיבר)
יכול לעזור לעונה של מכבי בליגה? סמית' (אלן שיבר)