תודה, ויקטור: על האיש שצבע את נעוריי בירוק

חודש אחרי שחגגתי בר מצווה, ורגע לפני שסדאם החליט לכבד אותנו בסקאדים, חזרה מכבי חיפה מהקופסה עם רשת שחוררה חמש פעמים. האחים מנחם ומוטי איווניר ארגנו לשליימה שרף קבלת שבת מהסרטים ושלחו אותו הביתה עם עם כאב ראש נוראי.

שבוע לאחר מכן, בתיקו מאופס בכפ״ס, כבר עמד בין הקורות שוער חדש עם רזומה מפוצץ שכלל את נבחרת ברה״מ ואת דינמו קייב המפוארת. היו לו אף פחוס וקול מצחיק, ואפילו שפם שלא תאם את הקידמה האסיה-אירופית של הכרמל, אבל כל אלה לא הפריעו למגע הקסם שלו לגעת בן רגע בתלתלים של רובן, בגרזנות של טל בנין ובגאונות של אייל ולהוציא את האימפריה לדרך חדשה.

המסע המופלא הסתיים בדאבל ירוק הסטורי על הראש של אברם גרנט, לא לפני שזכה לציון המושלם 10 אחרי ה-1:4 המשוגע על מכבי תל אביב, שבו לקח שני פנדלים והכניס במו כפפותיו מאות ארגזי שמפניה למקררים. שנתיים אחרי אותן החגיגות בחוף דדו הוא עוד הספיק להביא גביע, שוב על הראש (והתחת?) של אברם, לפני שפרש כנפיים ונחת בשכונת התקווה.

את המשפט האלמותי בעברית עילגת, ימים ספורים לאחר מותו של ניקולאי קודריצקי, כולכם זוכרים וזוקפים לזכותו, אבל הוא ייזכר לעד כענק שבישר על מגמה חדשה בכדורגל הישראלי של ראשית הניינטיז, כשפתח דלת לזרים טובים ואיכותיים שבאו הנה לגמור קריירה, אבל גם ללמד אותנו דבר או שניים על פוטבול אורגינל, ועל הדרך צבע לי ת׳נעורים בירוק. ובהרבה ורוד. עצוב היום על לכתו של ויקטור צ׳אנוב.

דסבידנייה, ויקטור.
ותודה.