כשפרננדו סן אמטריו מדבר, כדאי לכולם להקשיב. השחקן הקשוח והוותיק של ולנסיה אמר לפני המשחק השלישי בסדרת חצי גמר היורוקאפ ש"להפועל ירושלים יש אמריקנים מוכשרים, אבל לנו יש קבוצה". בכך סיכם עוד לפני המשחק את מה שראינו בפועל, במשחק שנגמר בקלילות 90:75 לספרדים, והדיח את הקבוצה הישראלית מאירופה.
לירושלים של השנה יש שחקנים מוכשרים, יוצרים, טובים מאוד באחד על אחד, במגרש פתוח. קרטיס ג'רלס, ג'רום דייסון, טרנס קינזי ואמארה סטודמאייר יכולים להכריע משחק בפעולות אישיות גדולות, וכבר ראינו את זה קורה במהלך השנה הזאת. אבל אתמול (רביעי) ראינו מה ההגדרה של קבוצה. אחת כזו שבאה לשחק על תואר, למשחק שאין ממנו דרך חזרה. אני ממליץ לכל המאמנים הצעירים שמגבשים לעצמם דרך ופילוסופיה, לראות וללמוד את הקבוצה הזאת מוולנסיה. בית ספר להגנה, אגרסיביות, תנועתיות, רוטציות יפהפיות, עזרות גבוהות וחזרות במהירות לשחקן, תיאום ותקשורת בין כולם, פשוט חוויה.
לראות את המלכודות שטמנו הספרדים לסטודמאייר בהגנה, בתזמון שלהן, באינטנסיביות, זה מודל ראוי לחיקוי. אם זה לא מספיק, גם בהתקפה הקבוצה הספרדית מאוד מאומנת. יודעת מה היא עושה בכל רגע. קבוצה שהגרעין שלה רץ כבר כמה שנים ביחד ורואים את התוצאות בדיוק במעמדים האלה. המאמן? הוא המנהיג של הקונצרט הזה. מספיק לראות אותו יושב רגל על רגל ברבע הרביעי, כשהמשחק כבר מוכרע ושיודע שהכל מתפקד כמו שתכנן!
הספרדים התכוננו אליו בצורה מושלמת. סטודמאייר
לא הגיע למשחק השלישי. קינזי
על המשחק עצמו קשה להרחיב את הדיבור. אחרי רבע ראשון של גישושים והתאמות (כשסאטו עלה בחמישייה כדי לשתק את קינזי), הגיע הרבע השני שבו הספרדים השתלטו על המשחק, שיחקו במהירות, עם הנעת כדור מעולה. ההגנה עבדה, ו-12 הפרש במחצית היה רק הסיפתח למה שעתיד לבוא. הרבע השלישי נפתח בבליץ ספרדי, כשהשיטתיות והפילוסופיה של ולנסיה פירקה את ירושלים. וכשאתה תלוי במהלכי אחד על אחד ושוברים לך אותם, אז התסכול משתלט, ההתפרקות קלה יותר וכבר ראינו את זה בירושלים של השנה, בעיקר בליגה.
סיכום העונה האירופית
בסך הכל זו הייתה עונה אירופית טובה מאוד מבחינת ירושלים. ברור שכעת יש אכזבה והפקת לקחים, אבל הפועל ירושלים חזרה לקדמת הבמה האירופית, גילתה לכולם את ה"ארנה" והפוטנציאל הגלום בו, השקיעה המון כסף ומשאבים בזרים איכותיים (גם רנדל, היירסטון ותומפסון היו פה), ולי קצת חבל על הישראלים שנשארו מאחור.
ליאור אליהו לא משחק בעמדות הנכונות בהתקפה, הוא לא אפקטיבי מחוץ לצבע, ונראה יותר סובל מאשר נהנה מכדורסל, שאצלו זה פרמטר קריטי. בר טימור הראה שהוא יכול להשתלב בכדורסל אירופי. יש לו את האנרגיה והקשיחות לזה. ויותם הלפרין היה שווה לירושלים הרבה ניצחונות בשקט שלו, ועם הניסיון שהוא מביא איתו. מכאן אם הבנתי נכון, אורי אלון רוצה לטפס. להגיע ליורוליג, להגדיל את התקציב, ולהביא עוד ישראלים איכותיים כדי להגדיל את העומק של הקבוצה.
יותר סבל מאשר נהנה. אליהו (אלן שיבר)
הניסיון שלו הביא ניצחונות. הלפרין (אלן שיבר)
ואי אפשר בלי התייחסות לסטודמאייר, ההפתעה הנעימה השנה. בדרך כלל כשמגיע זר כה מעוטר מה-NBA הוא מגיע עם מניירות ושיגעונות, כשהוא אומר לעצמו "הגעתי לכאן כדי להראות לילידים איך משחקים כדורסל". מה שראינו מסטודמאייר השנה היה ההפך הגמור. הוא למד את הכדורסל האירופי, נלחם ונותן הכל בכל משחק, גם אם הוא לא מקבל את הכדור כמו שהוא רוצה. הזינוק שלו לפרקט במשחק השני מול ולנסיה ייכנס לפנתיאון אצל אנשים שמבינים כדורסל. לראות אותו מחזיר כדורים לבר שפע הצעיר זה בית ספר למנהיגות ואפשר רק ללמוד ממנו.
עכשיו, ירושלים נמצאת בנקודה משמעותית בעונה, כשנשארה לה רק הליגה המקומית, ומהניסיון שלי יש ירידה קלה אחרי עונה אירופית טובה ומרוכזת. יחד עם זאת, המצב בליגה מחייב את הפועל ירושלים להתאמץ ולדחוף בכל משחק כדי שלא ימצאו את עצמם ללא יתרון ביתיות בפלייאוף הישראלי. תואר אחד אחרון מונח על הכף, והירושלמים צריכים להסתער עליו.
דוגמא ומופת. סטודמאייר (אלן שיבר)
נשאר רק להתרכז בליגה. פיאניג'אני (אלן שיבר)