תומר חמד, קני סייף, עמרי גלזר וזרקו איזה שם שבא לכם. לא נמאס? אתם באמת חושבים שעוד התעסקות בשחקן כזה או אחר זו הבעיה של נבחרת ישראל? לא נמאס לחזור על הרוטינה המייגעת הזו? עצרתם פעם לחשוב אולי שיש בעיות הרבה יותר בסיסיות? דברים הרבה יותר חשובים מזה?
אז יאללה, שוב נאמר ונמחזר למה ההוא פתח ולמה זה לא הוזמן. למה אין שוער צעיר ולמה הוותיקים עדיין כאן. טוחנים מים. זה צועק. זה ברור כשמש. הנבחרת שלנו והכדורגל שלנו לוקה בדברים מאוד בסיסים. מהירות עם הכדור. מהירות בלי הכדור. זמן תגובה. זמן שחרור הכדור. עבודת רגליים בהגנה. איכות בפעולה האחרונה. יציאה מהמקום. ניתור.
אז תגידו רגע, מישהו חשב פעם איך בונים נבחרת שנכונה למידות שלנו? איך בונים סגנון שמחפה על הבעיות הכרוניות ומהבסיס הזה מנסים לנצח? איך אפשר לשמור בכלל על עקביות שאין לך סגנון שמתאים לאיכויות השחקנים שלך? משחקים כאילו יש פה דור של שחקני הגנה גדולים ופנטזיסטים בהתקפה.
מישהו ניסה להבין שאם לא מסתירים את החסרונות האלה אי אפשר לייצר עקביות? אלא רק הבלחות? נדנדה שחוזרת על עצמה. מעייף.
ממתי אנחנו יכולים להיות נבחרת יוזמת שמרווחת את המשחק וחשופה מאחור? כל חלוץ עם כוח ומהירות עושה מאיתנו צחוק בהגנה. כל קשר אירופאי שעושה תנועות מהירות קדימה בחטיפה מביך אותנו.
היה עצוב בסמי עופר (אלן שיבר)
הנבחרת לוקה בדברים בסיסים (אלן שיבר)
אין פה דור של שחקני הגנה גדולים ופנטזיסטים בחוד (אלן שיבר)
ממתי אנחנו יכולים לבוא בגישה שאנחנו נכתיב את קצב המשחק כשהקצב משחק בליגה שלנו הוא נמוך משמעותית מהקצב באירופה וזה הסטנדרט של השחקנים שבאים מולנו?
ממתי התחלנו לחשוב שכדורגל חייב להיות בונקר הגנתי או סופר התקפי? למה לא לייצר נבחרת צנועה שעובדת קשה בהגנה ולא מתביישת בזה כדי לייצר הפתעה בחלק הקידמי. מחכה לרגע הנכון. משחקת צנוע וחכם. ברקוביץ, רביבו ואפילו בניון. עוד מעט כבר לא כאן. מספיק עם האשליות האלה.
מילא אם הבעיות היו רק מקצועיות. עבור רוב הדור החדש של השחקנים הנבחרת היא לא חלון היציאה לאירופה. בניגוד גמור לעבר. הם הצליחו להגיע לחו"ל או לחוזים גדולים בארץ גם בלעדיה. היא לא הכרח כדי להתקדם. לכן כשקשה, כשיש משבר, כשהתקשורת והקהל יוצאים כנגד הנבחרת, השחקנים יחזרו למקום המגונן שלהם. המפרנס שלהם. לקבוצה בארץ או בחו"ל. לא יצליחו להביא את האקסטרה בנבחרת. ואם אין אקסטרה אז אין סיכוי לאורך זמן, כשקשה.
אז לסיכום, היה עצוב לראות את הנבחרת מול אלבניה. היה עצוב לראות כמה מעט קהל מאמין בנבחרת. היה מביש לשמוע קריאות בוז ליוסי בניון, מגדולי השחקנים שהיו פה מאז ומעולם. היה עצוב כי אתה פשוט יודע שדברים לא ישתנו בקרוב. נמשיך להתעסק בתפל. בפרסונל. במי אמר למי מה. במי היה חייב לשחק. בבלוף.
נסו רגע לחשוב איך מייצרים נבחרת צנועה שעובדת בהגנה קשה (אלן שיבר)
שום הפתעה בחלק הקדמי (אלן שיבר)
עצוב לדעת ששום דבר לא ישתנה (אלן שיבר)