בודיאו: תקציר המפגש של צ'לסי ובארסה בסטמפורד ברידג'
קוג'ו (סין) והרפסטום (רומא העתיקה) הם שני משחקי כדור הנתפסים, על פי פיפ"א, כגרסאות מוקדמות של הכדורגל, אך הגרסה הקרובה ביותר למה שאנו מכירים כיום התהוותה ע"י חוקים שנכתבו באוניברסיטת קיימברידג', הממוקמת כ-80 ק"מ צפונית ללונדון, בשנת 1848.
15 שנים מאוחר יותר, בשנת 1863, נוסדה התאחדות הכדורגל האנגלית "The Football Association", הידועה בקיצור "FA". חברי ההתאחדות החדשה נפגשו מספר פעמים בלונדון על מנת לאגד אוסף כללים קבועים למשחק ומהר מאוד התגלו חילוקי דעות בין החברים, שהלכו וגברו עד שגזבר ההתאחדות הצעירה, שכעס על שהחליטו להסיר שניים מחוקיו - האפשרות לרוץ עם הכדור בידיים והאפשרות לחסום ריצה שכזו ע"י פגיעה פיזית בשחקן הרץ - עזב את ההתאחדות והקים מאוחר יותר את איגוד הרוגבי. 9 שנים נוספות של הסדרת חוקים והקמת התאחדות מסודרת חלפו עד שנפתחה תחרות הכדורגל הרשמית הראשונה בתולדות המשחק, ה-“FA CUP”.
The Football Association, (Getty)
לונדון, מולדת הכדורגל (Getty)
עם כל ההיסטוריה הזו, אין זה מפתיע שאת המחצית השנייה של חודש ינואר האחרון העברתי בכסיסת ציפורניים מציפייה לתוצאות הסיבוב הרביעי במפעל הכדורגל הוותיק בעולם. זה לא שהמשחק בין מילטון קיינס לרוצ'דייל (שתיהן מהפוטבול ליג הראשונה, שהיא הליגה השלישית באנגליה) כל כך עניין אותי, פשוט רציתי לדעת מי מהקבוצות הלונדוניות יעלו לשלב הבא. את מי מהן יהיה לי הזכות לפגוש בביקור הקצר שלי בבירה האנגלית, שתוכנן לחודש פברואר.
אלה היו האפשרויות: ווסטהאם, טוטנהאם וצ'לסי הענקיות, שהיו אמורות לעבור ללא בעיה את וויגאן אתלטיק, ניופורט קאונטי וניוקאסל בהתאמה (בפועל, אגב, זה לא ממש קרה - ווסטהאם הודחה וטוטנהאם הזדקקה למשחק חוזר כדי להעפיל), ובפינת הקבוצה הרומנטית - מילוול מהצ'מפיונשיפ, שביקור באצטדיונה הביתי, ניו דן, המכיל כ-20 אלף מקומות, היה יכול להיות חוויה חד פעמית (אבל גם היא הודחה). בקיצור, נשארנו עם ביקור בסטאמפורד ברידג' למשחק בין צ'לסי להאל סיטי במסגרת שמינית הגמר.
משחקי הגביע האנגלי הם יוקרתיים ונחשקים, והזכייה בתואר הוותיק בעולם נחשקת לא פחות מזכייה באליפות אנגליה, אבל משחק של הבלוז בשמינית גמר הגביע מול קבוצה מהליגה השנייה, ממש רגע לפני שהיא פוגשת את ברצלונה בשמינית גמר ליגת האלופות - הופך למשמעותית פחות אטרקטיבי. כך נפתח בפנינו צוהר של כרטיסים רשמיים, במחירים סבירים מאוד, ממש על קו הדשא, אשר כללו ארוחה לפני המשחק וביקור בלאונג' VIP אחרי המשחק. כדורגל אנגלי במלוא תפארתו.
"Good evening Sir" קיבל את פני אנגלי חביב שיכול היה להיות סבא שלי ובוודאי היה ראוי ממני לתואר "Sir". כעבור דקה של חיפוש בין המעטפות הוא מצא את שמי, העניק לי את הכרטיסים והסביר שעלינו ללכת לבית המלון שנמצא ממול, ממש כחלק מהמבנה של סטאמפורד ברידג', על מנת ליהנות מהארוחה. במסעדה היוקרתית שהגענו אליה חיכה לנו שולחן ערוך כשליד כל צלחת חוברת המשחק הרשמית. יותר נכון "ספר המשחק" - קרוב ל-100 עמודים של כתבות צבע, ראיונות, היסטוריה ומה לא.
סטמפורד ברידג' (ניר בן יליד)
ההרכבים הרשמיים הישר מהתנור (ניר בן יליד)
לקראת סיום הארוחה עבר מלצר בין השולחנות וחילק דפי A4 שהיו עדיין חמים מהמדפסת. היו אלה ההרכבים הרשמיים שפורסמו דקות קודם לכן, ולנו נותר רק להתרשם מהחשיבה עד הפרט הכי קטן. זה גם היה האות שלנו להתעטף במעילנו ולצאת אל 4 המעלות שבחוץ בדרך ליציע המערבי התחתון.
איך היה המשחק עצמו? כמו שרק כדורגל אנגלי יכול להיות - מהיר, אגרסיבי, חזק ומלא באירועים. לשמחתנו צ'לסי סיימה את הסיפור כבר במחצית הראשונה עם ארבעה שערים, כולם בצד המגרש בו ישבנו. ראינו ממרחק מטרים ספורים את וויליאן מלהטט, פדרו חוגג וגם את הרכש החדש אוליביה ג'ירו מבקיע וזוכה לשריקות בוז, זכר לעברו ביריבה העירונית ארסנל.
בסיום המשחק נחיל אנשים התהלך לכל עבר מחוץ ליציעי הברידג' וקרא דקות ארוכות בקול גדול "אנטוניו, אנטוניו", כמנסים לגונן על מאמן קבוצתם מפני העיתונאים, שבאותו שבוע פרסמו בכל אתר ברחבי הגלובוס שהוא בדרכו החוצה מהקבוצה. מיד כשהבנו שהנחיל לא רק צועק את שמו של המאמן, אלא תוך כדי גם שומר על סדר מופתי - ההולכים מזרחה מצד ימין של המעבר וההולכים מערבה משמאל, כאילו היו שרשרת אוטובוסים אדומים הנוסעים בכבישי הממלכה - יישרנו איתם קו בדרך לסיום החוויה הבלתי נשכחת הזאת בלאונג' ה-VIP שמחוץ לאצטדיון, מודים על ההזדמנויות הקטנות של החיים.
ארבעה שערים והכל במרחק נגיעה (ניר בן יליד)
.