שייע גלזר היה אחד השחקנים הגדולים ביותר שידע הכדורגל הישראלי, אבל הוא היה הרבה יותר מעוד שחקן כדורגל. הוא היה היהלום שבכתר. כילד צעיר שאהב כדורגל, אני זוכר שהסתכלתי בהערצה על גלזר, אז כוכב נבחרת ישראל ומכבי ת"א. החיוך שלו לצד הווינריות ויכולת כיבוש השערים העילאית, הפכו אותו למשהו שאי אפשר להישאר אדיש אליו.
גלזר היה הכוכב של מכבי ת"א וזה שהכי מזוהה איתה. כשאומרים מכביסט, מתכוונים אליו. הוא מאותם אנשים שהגו את המושג הגדול הזה "מכביזם", זה שהיום מאפיין כל כך את המועדון. לצד היכולת העילאית, גלזר תמיד חייך. הוא עבד כנהג אגד במקביל להיותו השחקן הכי גדול בישראל וזה אולי מעיד על השוני בין התקופות. שייע היה כוכב, אבל כזה שאף פעם לא הרגיש שהוא מורם מאנשים אחרים והיה נגיש לאוהדים שכל כך אהבו אותו.
גלזר התגורר ליד אצטדיון המכביה, כשבכל משחק הקהל היה צועק מהאצטדיון הסמוך: "שייע, שייע", וההורים שלו היו נוהגים לצחוק ולומר: "שייע לא בבית". הוא כל כך אהב את המשחק ותמיד רצה להישאר על הדשא. אני זוכר שבאופן קבוע בזמן משחקים כשרצו להחליף אותו, הוא המציא טריק, במהלכו התרחק מעמדת החילופים והעמיד פנים כאילו לא ידע שמתכוונים להחליף אותו.
כשאומרים מכביסט, מתכוונים לשייע גלזר (ארכיון ההתאחדות לכדורגל)
היה לי את הכבוד להגשים חלום ולשחק עם אליל נעוריי, אחרי ששייע גלזר עבר לשחק בכפ"ס. אני הייתי נער צעיר, שמבשל לו שערים כשאני זוכר שכותרת העיתונים קראו לי: "הטבח שמבשל לשייע", כי הוא תמיד היה הסיפור הגדול. כל הקבוצה שלנו העריצה אותו, אבל גלזר מבחינתו היה אחד משלנו - תמיד צוחק, תמיד מנסה לעשות דברים מצחיקים, כי בשבילו תכלית החיים הייתה קודם כל ליהנות.
רבים התפלאו איך הסמל של מכבי ת"א עבר לשחק בהפועל כפר סבא, אבל אף אחד לא באמת כעס על מי שנתן כל כך הרבה למועדון הצהוב, כנראה בגלל הגישה הכל כך מיוחדת שלו.
מקצועית, גלזר היה בין השחקנים הכי גדולים בתולדות הכדורגל הישראלי בגלל שהוא היה חלוץ עם כוח בלתי רגיל, מהירות ובעיטה טובה - שילוב שלא רואים היום בישראל. זו אבידה גדולה וצובט את הלב לשמוע, אבל את המורשת שלו על הכדורגל הישראלי אנחנו נמשיך לחיות. המכביזם שהוא מהאבות שלו, ימשיך לבעוט והרגעים הגדולים והתארים, הם כאלה שלעד יותירו אותו בין הגדולים שידע הכדורגל הישראלי.