שכונת מצוקה: הצד העגום של בני יהודה

הצידוקים שמחפשים בבני יהודה להדביק למכירה של ירדן שועה נשמעים, לכאורה, הגיוניים. בקבוצה מדברים על מניה שנמצאת בשיא שלה, על שחקן שתפס עונת שיא חד פעמית (זו העונה הראשונה שלו בבוגרים, כן?) ובאופן כללי מנסים לשווק את כל העניין כ"המכירה הגדולה ביותר בתולדות המועדון", כאילו שאת האוהדים מעניין ההישג המפואר הזה.

הבעיה היא שכל מי שראה את בני יהודה משחקת העונה מבין עד כמה להיפטר משועה כבר בדקות הראשונות של מועד ההעברות בינואר זה צעד לא חכם.

הכוונה היא לא רק לאוהדים, שאת הזעם שלהם קשה לתאר (וכנראה שהוא גם לא כל כך מעניין), אלא גם לשחקנים. רובם יצאו אחרי המשחק מול רעננה באצטדיון ר"ג בשבת אל האוהדים העצבניים שחיכו לברק אברמוב מחוץ לשער השחקנים (הוא לא הופיע, כמובן) – והביעו חוסר שביעות רצון בולט מכל המהלך.

אפשר להבין אותם. נתחיל בחדר ההלבשה: שועה היה אחד הליצנים הגדולים בחדר ההלבשה של בני יהודה. בשנה שעברה התפקיד הזה בבני יהודה היה שמור למאור קנדיל, אבל הוא נמכר למכבי ת"א בעסקת חליפין הקיץ, ושועה נכנס בטבעיות לתפקיד.

המרקם הקבוצתי בבני יהודה הוא אחד היסודות עליהם נשען הכוח של הקבוצה – ספק אם יש קבוצה יותר מגובשת חברתית בליגה – ופתאום זה מקבל מכה - קנדיל בחוץ, עכשיו שועה בחוץ.

אבל עם כל הכבוד לקונדסות חביבה בחדר ההלבשה, הכוח האמיתי של שועה היה על כר הדשא. הדיבור עליו ביציע של בני יהודה, וגם בקרב השחקנים, היה שכאן מתפתחת מפלצת כדורגל. אף אחד לא ציפה ששועה ישחק בבני יהודה כל הקריירה שלו, אנשים הבינו שכזה דבר יגיע לאירופה בסופו של דבר והרשו לעצמם לקוות שזה יקרה דרך בני יהודה – ולא באמצע העונה.

לשועה יש דריבל מעולה, כוח פריצה, הבנת משחק, חשיבה מקורית מאוד ויכולת לאיים על השער כמעט מכל מצב. הוא וירטואוז של כדורגל, מה שפרשנים מהדור הקודם היו מכנים "פנטזיסט". בכל התקפה יזומה של בני יהודה, במידה שהכדור לא אצלו, שועה היה מושך שני שחקנים אליו ומפנה את הדרך לאחרים. בהתקפות המעבר הוא היה אחד משני מטוסי הסילון, יחד עם מאוויס צ'יבוטה, והשניים הצליחו להשיג הזדמנות לכיבוש שער כמעט בכל התקפה כזו.

עכשיו, בלי שועה, בני יהודה איבדה את היכולת להעביר בשניות את הכלים ההתקפיים שלה לחצי המגרש של היריבה. זו מכה נוראית לקבוצה שרוב הזמן מתגוננת ומעבירה את הכדור אחורה – היריבות יגלו תכף שיש להן הרבה יותר מרווח נשימה מאחורה ואפשר לשלוח עוד שחקן קדימה.

במצב כזה, עם סגל דליל שחלקו שיחק בליגה הלאומית או בליגה א' בשנים האחרונות, יהיה לבני יהודה קשה מאוד להכריע משחקים באופן בו הכריעה אותם עד לפני שבוע וחצי.

אז עכשיו אין את שועה, וההתקפה של בני יהודה נראית גמורה. היא במצב הזה לא רק פיזית אלא גם מנטאלית: ביציע של בני יהודה משווים את צ'יבוטה כעת לילד שישב ליד הגאון של הכיתה והעתיק ממנו בכל המבחנים, עד שהגאון עבר לבית ספר טוב יותר והשאיר את החבר לבד.

וצ'יבוטה באמת לבד: שועה היה מכניס לו כדורי זהב, לפחות שניים-שלושה בכל משחק. אם לצ'יבוטה היה אחוז מעט גבוה יותר של דיוק מול השער, לשועה היו הרבה יותר משלושה בישולים היום (והוא גם לא היה מלך השערים, אלא סגנו של צ'יבוטה).

ועוד לא דיברנו על מה שמכירה כזו באמצע העונה משדרת לשחקנים האחרים: מדובר בקבוצה שהתאבדה על המגרש במשך 17 משחקים והשיגה את המקום השני, אחרי שבאוגוסט ניבאו לה ירידת ליגה. אנשים עבדו קשה מאוד, "נתנו את התחת" (שני המתקלים הטובים בליגה, למשל, הם שחקני בני יהודה), ופתאום בא בעל הבית ומשדר להם – 'לא רלוונטי, תודה, אנחנו בסך הכל עסק ולא קבוצת ספורט תחרותית'.

ו-'אם בכל זאת חסרה לכם תחרותיות, אז המטרה שלכם היא להצטיין ולהימכר מכאן'. מהמקום השני אפשר כנראה לשכוח, בואו נראה אם בני יהודה בכלל תצליח להשתחל לפלייאוף העליון. מה אמור ספורטאי להרגיש במצב כזה?

אז רגע לפני שבבני יהודה מדקלמים מדף המסרים (אולי גם את הנייר למדפסת השאילו ממכבי ת"א) ומספרים לכולם ש"בגלל המחאה של הקהל הקבוצה מידרדרת בטבלה", שווה לזכור מהן הסיבות האמיתיות להתרסקות המתקרבת – ומי באמת אחראי לכל זה.