רדופת שדים: הלופ המסוכן של יונייטד

הבדיחה מספרת שנותרו עוד שלושה חודשים בלבד עד לסיום החוזה (המקורי) של דייויד מויס במנצ'סטר יונייטד. מי שירש את סר אלכס פרגוסון היה אמור להוציא את השדים האדומים לדרך חדשה של ניצחונות ותארים או לפחות להתקרב לכך. זה כמובן מעולם לא קרה. הסקוטי, שהפך לשם נרדף לכישלון, לא הצליח להשלים שנה שלמה ומאז יונייטד מדשדשת ואפילו הולכת אחורה.

האוהדים השרופים יאמרו שאחרי התבוסה 4:0 לאברטון ביום ראשון יונייטד הגיעה לנקודת שפל חדשה. האימפריה רחוקה שנות אור מפסגת הפרמייר-ליג ומהתהילה האירופית ובעיקר נראה ששקועה בנוסטלגיה מעוורת במקום להפנים את הבעיות האמיתיות כמו בחירת מאמן מתאים ותלכיד שחקנים שיכולים להמשיך את דרך המלך של פרגוסון. אפילו השאלה שהטרידה אוהדים שבועות ארוכים – האם לחבל במאמצים של ליברפול לזכות באליפות ולעזור הערב (רביעי, 22:00) ליריבה העירונית מנצ'סטר סיטי, צריכה להדחק לשוליים. ישנן צרות גדולות יותר.

במהלך שנתיים וחצי של כהונת ז'וז'ה מוריניו, השחקנים היו יכולים להסתתר מאחורי המנג'ר, שספג את מרבית הביקורת על סגנון המשחק, התוצאות והיחס הקלוקל כלפי החניכים שלו וכלי התקשורת. כשאולה גונאר סולשיאר מונה בחודש דצמבר למנג'ר זמני - הדינמיקה השתנתה. יונייטד ניצחה 14 מ-19 המשחקים תחתיו, עלתה לרבע גמר ליגת האלופות אחרי קאמבק סנסציוני מול פאריז סן ז'רמן ולפרקים קצרים גם הציגה יכולת מלבבת והייתה משב רוח מרענן. הקסם של הנורבגי פג מהר מאוד ודווקא אחרי ההחלטה להחתימו למנג'ר קבוע (ואפילו לשלם פיצוי לקבוצתו הקודמת מולדה) צצו שוב הבעיות הכרוניות של יונייטד.

ההשפלה בגודיסון פארק, שבמהלכה הקבוצה של סולשיאר נראתה חסרת תשוקה וחדווה והפסידה כמעט בכל קרב מגע, הדליקה את מתג האזעקה הראשי בתחנת הפיקוח בלנקשייר. זה היה ההפסד השישי של יונייטד בשמונת המשחקים האחרונים (כולל הדחה מליגת האלופות) ולאחריו, אפילו דויד דה חאה, הרגיש צורך לשתף בחשבון הטוויטר שלו את תחושותיו, והתנצל בפני האוהדים על ההופעה המביכה. סולשיאר, שעד כה סומן כמי שמצטיין בליטוף שחקניו, יצא בביקורת נוקבת וטען: "לא הכרתי את הקבוצה שלי ואני לא יודע אם לשחקנים באמת אכפת מהמועדון".

אלה הימים שהשחקנים נמצאים על הגריל. לפתע מפקפקים ביכולת וברצינות של מי שהגיעו על תקן כוכבים כמו רומלו לוקאקו ואנתוני מרסיאל וחוזרים לדבר על מידת הלויאליות של פול פוגבה, שמפלרטט שוב עם האפשרות לעזוב. במנצ'סטר איבינג ניוז ציינו שמונה שחקנים שחייבים לעזוב את תיאטרון החלומות בקיץ, אך ספק אם בקיץ תצטרף יונייטד יותר מארבעה-חמישה מחליפים. גארי נוויל, הפרשן החד של סקיי, די התייאש מהמצב: "סולשיאר דיבר על בניה של סגל, אבל אני לא חושב שיש מישהו אחד בסגל שאפשר לבנות עליו מועדון כדורגל. יש פה עדות לכך שבמועדון עושים משהו לא נכון באופן בסיסי".

אפשר לכתוב מצע שלם עם פירוט השגיאות שנעשו ביונייטד בשנים האחרונות באשר לבחירת שחקנים, אבל הנה דוגמא קטנה. השדים האדומים הוציאו השנה 48 כדורים מהרשת בליגה - הנתון הגרוע ביותר שלהם מאז 1979 ויש עוד ארבעה מחזורים. אשלי יאנג, כריס סמולינג ופיל ג'ונס, שפתחו בתבוסה 3:0 לברצלונה בקאמפ נואו היו בהרכב של האנגלים גם בהדחה משלב הבתים של 2012 אחרי ההפסד לבאזל. כלומר, שבע שנים שבהן יונייטד לא השכילה לרענן את השורות בחלק האחורי והסתפקה בבינוניות. ייאמר לזכותו של מוריניו שניסה להביא בלם בקיץ, אך ההנהלה סגרה את הברז.

היום, במיוחד על רקע סדרת הכישלונות של יונייטד, ברור לכולם שיש צורך בחיזוק ההגנה על מנת לאיים על התואר בפרמייר-ליג. זה מה שעשה פפ גווארדיולה במנצ'סטר סיטי לאחר ששפך למעלה מ-250 מיליון פאונד על שחקני הגנה בקיץ 2017 ואת זה יורגן קלופ הפנים בליברפול, כשהתעקש לצרף את וירג'יל ואן דייק בינואר 2018 ולשפוך סכום שיא גם עבור השוער אליסון בקר ערב פתיחת העונה. במקביל, נותרה יונייטד עם השחקנים שהוזכרו לעיל בנוסף לוויקטור לינדולף, אנטוניו ולנסיה ואריק ביי, שאינם נמנים על רשימת שחקני ההגנה המובילים ביבשת.

מה שהכניס את יונייטד לסוג של אופוריה ועיוורון היה ה-1:2 על יובנטוס בטורינו בשלב הבתים (עדיין תחת מוריניו) והשיא כמובן - 1:3 על פאריז סן ז'רמן שהשלים קאמבק מטורף בדרך לרבע גמר האלופות, למרות הרכב טלאים. זה נאמר גם בזמן אמת, אבל חייבים לחזור על זה שוב: מדובר היה בסוג של הבלחה וצירוף מקרים נדיר. אז דובר על "רוח המועדון", "אמונה בלתי פוסקת" ו-"החזרה ל-1999" - אותם מושגים ערטילאיים שפרשן כדורגל לא יכול להתמודד איתם ואין בהם כדי להשליך על מגמה כזו או אחרת או על טביעת אצבע של מאמן.

אם להודות על האמת: הכדורגל של יונייטד לאורך רוב המסע האירופי היה בנאלי, משעמם וחסר מעוף המתאים למועדון קטן ונטול יומרות. במשחק הראשון מול ברצלונה, הקבוצה של סולשיאר לא בעטה פעם אחת למסגרת ולא באמת דגדגה את הקטאלונים. היא גם נפלה טכנית וטקטית מול יובה ופ.ס.ז' באולד טראפורד, כבשה רק שער אחד בבית לאורך כל הקמפיין, ורק כשלא היה לה באמת מה להפסיד, הצליחה להפוך את הכף בדרך נס.

עדיין מוקדם מכדי להכתיר או להנמיך את סולשיאר. גם אם לא יצליח להגיע בסיום העונה לליגת האלופות, חישוב הקרדיט שלו יתחיל עם בניית הקבוצה בקיץ ומאחר שליונייטד אין באמת מנהל טכני (מחדל בפני עצמו), הנטל ברובו ייפול על שחקן העבר אהוב הקהל. הבעיה היא לא עם הפרסונה, אלא עם דרך המינוי. יכול מאוד להיות שהנורבגי הוא אשף בליכוד חדר ההלבשה ואולי אפילו יתגלה יום אחד כמי שידע לשדרג צעירים (אלמנט עליו פסח מוריניו), אבל עצם ההחתמה שלו כמנג'ר קבוע היא בבחינת לקיחת סיכון שיכול לעכב את חזרתה לצמרת.

לאחר הפיטורים של מוריניו, יונייטד רדפה אחרי מאוריסיו פוצ'טיניו, המנג'ר המצליח של טוטנהאם, במשך שבועות ארוכים, מתוך מחשבה (נכונה) שכדי לבנות קבוצה חדשה והישגית, יש להחתים מישהו בעל רקורד מוכח, כפי שעשו שתי המובילות של הפרמייר-ליג, סיטי וליברפול, עוד הרבה קודם לכן. סולשיאר אינו תואם לפרופיל הזה ועל כך יסכימו גם מעריציו המושבעים ביותר. ברור לכולם שיונייטד זקוקה לחריש עמוק בקיץ, מה שלא ברור הוא האם המנג'ר שהיא בחרה הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד. במידה רבה, עלולה יונייטד למצוא את עצמה בדיוק באותה נקודה לפני שש שנים, כאשר החתימה את מויס.