1) באחד הקטעים הזכורים של סיינפלד, ג'רי וג'ורג' יושבים בבית הקפה וחושבים על הרעיון לסדרה שיציעו ל-NBC. בשלב מסוים, בפראפרזה כמובן על הסדרה האמיתית, ג'ורג' מציע שהסדרה שלהם תהיה "על כלום". ג'רי שואל: "בלי סיפור?" וג'ורג' משיב: "לא. תשכח מהסיפור". ג'רי מתעקש: "אתה חייב שיהיה לך סיפור" וג'ורג' קובע: "מי אמר שחייבים סיפור?"
מתוך ארבע סדרות חצאי הגמר האזוריים ב-NBA, יש סדרה אחת על "שום דבר". כמו במקרה של סיינפלד, גם כאן כל העיניים מופנות לסדרה הזו והאחרות נשארות קצת בצל וכמו אצל ג'רי והחבר'ה, דברים קורים לגיבורים, האירוניה והפארודיה חוגגת עד לרמת ההקצנה ובסופו של יום, כולם חוזרים בדיוק לנקודת ההתחלה ולא קורה שום דבר. גם כאן, אין סיפור. אז איך מנסים לסכם (חלקית כרגע) סדרה בלי סיפור?
כי מה הסיפור הגדול שעלה משני המשחקים שנערכו עד עכשיו בסדרה שכל הליגה חיכתה לה כל העונה, בין האלופה גולדן סטייט לבין יוסטון? את זה שהווריירס יותר טובים מהרוקטס, בקצת אבל במספיק? את זה כבר למדנו בשנה שעברה (ובמידה מוקצנת יותר גם ב-2015 ו-2016). את זה שקווין דוראנט, גם אם לא נמצא בשום דיון על MVP בשנים האחרונות, יודע לסחוב את גולדן סטייט בפלייאוף? גם את זה כבר ידענו אחרי שהוא זכה בשנתיים האחרונות ב-MVP של סדרת הגמר.
אולי את זה שהסגנון של יוסטון יעיל בטירוף ובלתי נסבל לחלוטין? או ששתי הקבוצות נהנות בעיקר להתבכיין לשופטים וללכת מכות, או שלסטף קרי קשה בפלייאוף, או שלג'יימס הארדן קשה כשאפשר להתכונן אליו בשקט לאורך סדרה, או שדריימונד גרין ואנדרה איגודאלה הם הגיבורים השקטים של השושלת המופלאה מאוקלנד, או שכריס פול כבר לא השחקן שהיה והחוזה שלו הולך להכביד על יוסטון בשנים הבאות, או שגבוהים כמו קלינט קאפלה נמחקים לגמרי ברגע שהיריבה מצליחה לפצח אותם (בשביל מה הוא היה צריך את הציטוט הזה, של "תביאו את הווריירס"?).
את כל זה כבר ידענו. הכל. אין פה שום סיפור חדש אחרי שני משחקים באורקל ארינה. רק 96 דקות של כדורסל, מתוכם יוסטון הובילה ב-4:11 דקות והייתה בשוויון עוד קצת פה ושם, וזהו בערך. הווריירס ניצחו שני משחקי בית, מול היריבה הכי מרה וקשה שלהם על הנייר במערב ואולי בכל הליגה, בעשר נקודות ביחד ובקושי הזיעו. אם מישהו מוכן להמר כאן על זה שיוסטון ייקחו עכשיו ארבעה מחמישה, שיהיה לו בהצלחה עם זה. ליוסטון, כך נראה, יש את כל הכלים לנצח את הווריירס מלבד הכישרון. הם נופלים בקטנות כל פעם וימשיכו ליפול, כי פשוט אין להם מספיק שחקנים מוכשרים להתמודד מול האלופה בסדרה אמיתית. מה שעבד יופי בעונה הסדירה לא תופס לפלייאוף והסדרה הזו נראית מחוסלת, והיא בקושי התחילה. סדרה על שום דבר.
אז איך בכל זאת זה קרה? מעל הכל, בזכות KD. השמועות על העזיבה הצפויה שלו רק הולכות ומתגברות ובעוד שבוע וחצי, אם הניקס יזכו בלוטרי של הדראפט ובבחירה מספר 1, השמועות הללו יהפכו לפיצוץ אחד ענק. בינתיים, לאורך כל הפלייאוף הזה ובעיקר מאז שהרגיש שגולדן סטייט מסתבכת סתם מול הקליפרס, דוראנט נמצא במוד אחר, בזון משלו. הוא כאן כדי לרמוס וכאילו כדי להשאיר תזכורת למקרה של עזיבה: בלעדיי החבר'ה האלה בחיים לא היו משתלטים בכזו קלות על הליגה. קרי הוא אולי הפנים, אבל אני השחקן הכי איכותי בקבוצה הזו, הדיפרנס מייקר.
במהלך הסדרה מול הקליפרס, דוראנט אמר לעיתונאים: "אתם יודעים מי אני. אני קווין דוראנט". משפט כזה יכול לחזור ולרדוף שחקן. אבל לא את קווין דוראנט. אתם יודעים מי הוא. את הסדרה הקודמת הוא סיים עם 95 נקודות בשני משחקים ואת יוסטון הוא הורג כרגע עם 32 נקודות בממוצע למשחק, ביעילות מרהיבה.
אם הסדרה הזו אמורה להיות מוכרעת על הקרב ראש בראש בינו לבין הארדן, הרי שה-MVP המכהן לא יוצא טוב מהעימות הזה. ברוב הסטטיסטיקות, הרגילות והמתקדמות, הם די קרובים. הסגנון הכל כך יעיל של הארדן לא מאפשר לו להישאר רחוק מדי מאף שחקן בליגה. אבל השטף של דוראנט והדקות בהן הוא נראה בלתי עציר לחלוטין, כמו ברוב המשחק הראשון ובמחצית השנייה של המשחק השני, נותנות לו את היתרון ומבהירות מי הכדורסלן הכי טוב על פרקט וכרגע, גם בעולם.
2) הסדרה הכי מתקדמת עד עכשיו היא זו שבין פילדלפיה לטורונטו, שם התקיים הלילה משחק 3. המשחק הראשון היה בשליטה מוחלטת של הראפטורס והם הובילו כמעט לכל אורכו, אבל מאז היו ביתרון במשך כשלוש דקות וחצי בפתיחת משחק 2 ואפילו לא לשנייה במפגש הלילה.
האמת? זו אולי חוכמה בדיעבד, אבל כבר במשחק הראשון והדומיננטי אפשר היה לראות שמשהו לא עובד בטורונטו. או לפחות לא עובד נכון. הראפטורס אומנם שלטו והובילו, אבל קיבלו 74 נקודות מקוואי לאונרד ופסקל סיאקם ורק עוד 34 מכל שאר הקבוצה. במשחק השני קוואי וסיאקם חברו ל-56 מה-89 והלילה הם סיפקו 53 מה-95. או במילים אחרות: אם קוואי לא צולף 45 ומסתפק "רק" בשלושים ומשהו ואם סיאקם לא מתקרב ל-30 ונעצר על אזור ה-20, לטורונטו אין עוד מישהו שיכול לייצר נקודות וההתקפה נראית מזעזע, כמו בשני המשחקים האחרונים, אותם סיימה עם 92 נקודות בממוצע, כולל 17 מ-54 לשלוש.
מקייל לאורי כבר אי אפשר לצפות שבאמת יופיע באופן רציף לסדרת פלייאוף. כמו עם ה-BFF דמאר דרוזן, הבנו שזה לא יקרה ולפעמים הוא יפציע (20 נקודות במשחק 2), בעוד שברוב הזמן הוא ייעלם (9 נקודות במשחק 1, 7 במשחק 3). הבעיה של טורונטו כרגע היא בעיקר הספסל, שהיה אחד מכלי הנשק העיקריים שלה בשנים האחרונות, יחידה שאמורה לשמור על הרמה ולספק ערך מוסף מול היריבות וכרגע פשוט לא קיימת, עם 30 נקודות בשלושה משחקים. לא בממוצע. בסך הכל.
טורונטו מנסה לשרוד עם שני שחקנים ורבע את הסדרה הזו וזה פשוט לא יקרה. בטח לא כשג'ואל אמביד שוב נראה כמו עצמו ולא כמו הצל של עצמו.
3) פול פירס הכריז אחרי משחק 1 ש"הסדרה גמורה" ולמילווקי אין מה למכור מול בוסטון. טוב, פול פירס גם הכריז לא מזמן שהקריירה שלו הייתה טובה כמו זו של דוויין וייד. לא צריך להתייחס אליו ברצינות מדי.
הסלטיקס היו הרבה יותר מרוכזים במשחק הראשון, אבל גם בו הם סבלו מריצת 0:15 תוך שלוש דקות של מילווקי (בלי יאניס) לפני ההפסקה, כזו שהכריחה אותם להשקיע אנרגיות בעוד בריחה בהמשך. כשהריצה של הבאקס, הפעם 2:28 מהמם, הגיעה במשחק השני, זה כבר היה בשלב מאוחר יותר (החצי השני של הרבע השלישי והדקה הראשונה של הרביעי) ולסלטיקס לא נשאר זמן להגיב.
כל העונה בוסטון נקלעת לצרות כאלה והסגנון של מילווקי, עם מבול השלשות הבלתי נגמר שבסוף כמעט תמיד יתאזן, הפך אותה השנה לקבוצה הכי יציבה בליגה, עם המאזן הטוב ביותר. יכול להיות שבוסטון, בבית, מסוגלת להכיל את יאניס קצת יותר טוב, אבל כמו בשנה שעברה, אין לה שום פתרון לצליפות מבחוץ כריס מידלטון, בטח שלא בלי מרקוס סמארט שההיעדרות שלו אולי סידרה את הרוטציה התקפית, אבל בלגנה אותה הגנתית.
וכך, אחרי משחקים של 22 ו-21 הפרש, הסדרה מגיעה לבוסטון למפגש קריטי במיוחד, בעיקר עבור המארחים. הפסד שלהם יכריח אותם לנצח לפחות עוד פעם אחת במילווקי ולמרות ההצגה במשחק 1, זה לא משהו שכדאי לבנות עליו, בטח שלא ככל שהסדרה תתקדם, הקהל יתחמם והצדדים יכירו זה את זה טוב יותר. בבית, הקהל של בוסטון ישמור עליה עירנית קצת יותר ואולי יעזור לה לצאת מההלם מהר יותר במקרה של ריצה של הבאקס, אבל כל עוד בראד סטיבנס ימשיך להתקשות לקחת פסקי זמן בתזמון נכון, כל זה לא יעזור.