מה המשותף לכריסטיאנו רונאלדו, בנימין נתניהו וליאונל מסי? התשובה היא החלוקה השבטית בישראל. רק בישראל המדינה מחולקת לשניים: או שאתה מעריץ את ראש הממשלה או שאתה מתעב אותו. או שאת ואתה חושבים שמסי הוא מתת האל לאנושות (ואז רונאלדו הרכיכה לא מסוגל לעבור קונוס), או שאתם סבורים שכריסטיאנו הוא כוכב שביט עם כנפי מלאך (ואז ליאו הפאתטי – שלא זכה במונדיאל! - לא מגיע לו אפילו לקרסוליים). כך אומר השבט בישראל את דברו.
קיים, אמנם, גם הבדל בין ישראל ויהודה הפוליטיות והספורטיביות, אבל הוא לא מובהק. בעוד זירת ההתגוששות בין שבטי הימין לכל השאר בענייני מדינה וחברה בארץ היא ללא הבדל מין וגיל – כולם משתתפים, שייכים ומקוטלגים מגיל 9 עד 90, הרי שהדו קרב האלמותי הבוטה בין הארגנטיאי לפורטוגלי מתקשה לרוב לדלג מעל רף גיל ה-20-25, ולמעשה הוא נחלת דור העתיד – ליגות הילדים, נוער ונערים.
נועם, הנכדה הבכורה שלי, בת שש וחצי, בכתה א', לא יודעת עדיין דבר וחצי דבר על כדורגל, לא ביקרה באף משחק, וגם בטלוויזיה ההתעניינות שלה מסתכמת ב"סבא משדר". בשבוע שעבר אספתי אותה מבית הספר, וכך היא קיבלה את פני: "סבא, מסי מפגר". שאלתי אותה מי זה המסי הזה ומדוע היא מעליבה אותו, ונעניתי ש"אני לא יודעת, אבל רונאלדו הוא הכי גדול".
לרשתות החברתיות חלק בתופעה (Charles Pertwee / Stringer)
אני משער שלא צריך לעשות עניין גדול מדי מהשיח ממנו ינקה נועם את התובנה והשפה המיותרות הללו. כולה כיתה א'. ילדים. תלמידים צעירים עם חלב אימם עדיין על שפתותיהם. טבעי ונוח לפטור את זה ב"הם עוד יתבגרו". אז זהו, שלא. מעקב אחרי הדיונים והוויכוחים ברשתות החברתיות בישראל 2019, מגלה שזרעי הפורענות שנטמנו בגיל כה מוקדם, נובטים ופורחים ומזהמים את השיח וההתבטאות גם בהמשך. ומכיוון שחלק הארי של זירת החלפת הדיעות שייך לצעירים – התמונה היא עגומה. נורא מזה: היא ייחודית לישראל.
- "אל תבלבל ת'שכל. ברצלונה קבוצה מבחילה. אני לא סובל את העיוורון והסגידה למסי הלוזר ולטיקי טאקה קאקה. עושים מהם יותר ממה שהם באמת"
- "אז לך תישאר עם רעל מדריד שלך, ועם הרמאי-מתחזה שלכם"
זוהי כמובן דוגמא אחת מני מיליונים לפינג פונג מיטקבק ברשת. יש גרועות ממנה ויש בהחלט גם טובות ונאותות המשתדלות לנהל את הדיון – כל דיון - בכבוד ובהתייחסות רצינית. אבל משום מה, הבון טון הישראלי בעימות המילולי בין מסי לרונאלדו ובין ריאל מדריד לברצלונה, הוא חופש ביטוי מהסוג המגונה: ניבולי פה, נאצות, טינה, סלידה, השמצה ואף הוקעה.
הההתנהגות הזו שווה כנראה מחקר אנתרופולוגי. ברור שאין בידי כלים לבצע אותו, אבל התחושה שמדובר ביצרים חסרי תקדים ומדכאים בעוצמתם הרגשית, זכתה לאישוש בשיחות עם עיתונאים ואוהדים בחו"ל (מדינות מערביות בלבד), שהעידו שהם לא כמעט לא מכירים אותה – לא בהערצה השמיימית ולא בשנאה התהומית – לבטח שלא בסדר גודל שכזה, בארצם.
למה שלא נהנה פשוט? (Gonzalo Arroyo Moreno / Stringer)
מדובר איפוא בתהליך מקומי ייחודי ומצער. כזה שמעיב על האושר והסיפוק הגדול שצריך להיות כבר יותר מעשור מנת חלקם של כל מי שזוכים לחיות ולצפות מקרוב בתחרות אדירה בין שני פנומנים עילאיים, ואמורים לדון בשוני ביניהם כמו מי שמתווכחים על טיבו של סרט או טעמה של ארוחה. במקום זה הוא מתנהל כמו מאבק בין אויבים.
בעוד זמן קצר יחסית יירדו שני הסופרסטארים הללו מן הבמה. כרגע לא נדמה שיש להם יורשים המסוגלים להמשיך את התחרות הדו-סוסית האיכותית הזו על המגרש, ואת האמוציות הרצחניות הנלוות אליה במחוזותינו מחוצה לו. אולי זה יהיה עידן חדש. קרש קפיצה לשינוי הגישה. ואולי לא. כאן בארץ חמדת אבות אסור לפקפק אף פעם ביכולת למצוא תחליפים הולמים לצחצוח חרבות וחרצובות לשון לכל עת ומטרה.
סוף