$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

התקווה: הספורט שאני רוצה לראות בו את בני

על הבדלים מגדריים ושוויון באתלטיקה. צ'מטאי בטור אישי

לונה צ'מטאי-סלפטר   09.05.19 - 12:30

תגיות: לונה צ'מטאי

Getting your Trinity Audio player ready...

בספורט שלנו התנאים שווים, חוץ מכשהם לא.

מרחקים, פרס כספי, הזדמנויות להתחרות - ברוב המצבים האלה, נשים זוכות לשוויון עם גברים, אבל יש דבר אחד שצריך להשתפר: סיקור התקשורת.

זה התחוור לי במרץ האחרון. אחרי חצי המרתון ברומא, חיפשתי דיווחים ברשת על המירוץ וכל הכתבות שראיתי דיברו כמעט אך רק על גברים.

רצתי 66:40 כדי לנצח את מירוץ הנשים, הייתי קרובה לשיא המסלול שעמד על 66:38, אבל קראתי רק על מירוץ הגברים, אותו ניצח גויה אדולה בזמן של 60:17. בהתאם ליכולת הטובה ביותר של כל מגדר, הרמה הייתה זהה, אז למה לדבר רק על מירוץ הגברים?

זה גרם לי לחשוב: האם זה בגלל שהגברים מהירים יותר מאיתנו שבמצבים האלה הם מקבלים סיקור נרחב יותר? אולי. אבל זה יכול להיות קשור גם לחוסר איזון מגדרי בתקשורת.

קל לראות את זה בכל אירוע. בכל הקריירה שלי, רואיינתי על ידי שתי נשים - כל השאר היו גברים. אני בטוחה שזה משחק תפקיד.

כשמסתכלים על אירוע כמו מרתון בוסטון, וחושבים על ההיסטוריה של ריצות הנשים, על בובי גיב וקטרינה סוויצר, כמה רחוק נשים התקדמו מאז החלוצות הללו.

בימים הללו, ניתנת לרצות המובילות של הנשים התחלה משלהן, הרבה לפני הגברים, וככה זה צריך להיות, בגלל שלשני המגדרים מגיע זמן באור הזרקורים ובסופו של עניין, אנחנו לא רצים אחד מול השנייה. למרות שלפעמים זה יכול להיות דבר טוב.

מירוץ אחד שעושה עבודה טובה בלהעמיד את המגדרים אחד מול השני הוא המירוץ סכר אל סכר בהולנד. מירוץ של 16 ק"מ, כשהנשים מתחילות ביתרון השווה להבדל בין שיאי המסלול. בשנה שעברה, הנשים קיבלו יתרון של שש דקות בלבד, והצלחתי להקדים את ג'ושוע צ'פטגיי במירוץ המגדרים. אבל לרוץ עם ונגד גברים לא זר לי.

פגשתי את בעלי, דן, ב-2011, שנתיים אחרי שעברתי מקניה לישראל. הוא ישראלי ובאותו זמן הוא היה סטודנט באוניברסיטה מקומית ורץ חזק למרחקים קצרים. נסעתי לישראל בחוזה לארבע שנים בו הייתי מטפלת לשלושה ילדים של הקונסול בשגרירות הקנייתית בישראל.

פגשתי את דן דרך קבוצת ריצה מקומית. עד אז רצתי סביב אותם 1.5 קילומטרים בפארק המקומי, אבל הוא הזמין אותי כדי להראות לי מקומות אחרים. ביקשתי ממנו לחבר לי תכנית אימונים ובערבים, אחרי שסיימתי את העבודה, רצנו ביחד. לאט לאט, התאהבנו.

כשהוויזה וחוזה העבודה שלי הסתיימו ב-2013, הייתי חייבת לחזור לקניה. באותה נקודה, הייתי מודאגת לגבי מערכת היחסים שלנו, אבל אמרתי לעצמי שאם דן אוהב אותי, הוא יטוס חזרה איתי.

הוא באמת חזר, ואז הבנתי שהוא האהוב שלי. התחתנו ב-2014 והבן שלנו, רוי, נולד מאוחר יותר באותה שנה. דן הוא המאמן שלי כמה שנים, הוא מבין אותי הכי טוב, גם כאתלטית וגם כאדם.

הוא יודע מהיכן באתי, ילדה שגדלה בכפר קטן, בלי חשמל או מים במחוז ווסט פוקוט, קניה, וכמה עבדתי קשה כדי שאוכל להיות תחרותית עם הטובות בעולם. הריצה הראשונה שלי הייתה של 10 ק"מ באירוע של השגרירות בהשתתפות הצוות וסיימתי בזמן של 47 דקות.

לאט לאט, התחברתי לריצה והמשכתי להשתפר, ולקזז דקות מהזמן הטוב ביותר שלי. אני ודן מתבדחים על השאלה למי יש את השיאים הטובים יותר. הוא עדיין לפניי, כרגע, עד 5,000 מטרים, אבל אני מהירה יותר מ-10,000 מטרים ועד המרתון.

לפני הרבה שנים, החלטנו שנבנה ביחד את החיים שלנו בישראל וב-2013 התחלתי את התהליך על מנת שאוכל לייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות, תהליך שלקח שלוש שנים. האישור התקבל בדיוק לפני האולימפיאדה בריו 2016, אבל זה לא הסתדר כמו שרציתי.

בגלל שלא הייתי יכולה להביא את התינוק שלי איתי לריו, הפסקתי להניק כמה שבועות לפני המירוץ ובגלל חלב האם שהצטבר היו לי בעיות בחזה. בסופו של דבר זה גרם לי לפרוש מהמרתון.

זה ריסק אותי, אבל מה שהיה גרוע יותר זה לשמוע אנשים מבקרים אותי לאחר מכן. אמרתי לעצמי שהם לא יודעים מה היו הנסיבות, מה עברתי ומה הגוף שלי הרגיש באותו יום. בסופו של דבר, אמרתי לעצמי שהם יכולים לדבר. זה רק ייתן לי יותר מוטיבציה לההתקדם.

שום דבר לא בא בקלות בספורט הזה, ואני אומרת את זה לעצמי כל יום באימונים. כשממש קשה, זה אומר שהגוף שלה סופג את מה שאת עוברת באימונים.

למרות שאנחנו גרים בישראל, אנחנו חוזרים לקניה לפעמים כדי להתאמן בגבהים, וכדי להתכונן לריצה חשובה. החיים שלי פשוטים. אני רצה פעמיים ביום, הולכת לחדר כושר שלוש פעמים בשבוע, רצה בערך 190-200 ק"מ בשבוע באימונים ובשאר הזמן אני מתאוששת. אני שוכבת במיטה, קוראת ספרים, ומתמקדת בעבודה שלי. זו השגרה שלי כל יום.

זה מצחיק, אבל לפעמים אני מתאמנת באיטן (מחוז בקניה), ואני עוברת רץ גבר בדרך, ומיד אני מקבל את אותה תגובה: הוא מגביר את הקצב. הם רואים אותי וחושבים: איך אשה יכולה לעבור אותנו?

אני תמיד אומרת להם שזה רק אימון, זו לא תחרות ואנחנו לא מתחרים אחד נגד השני. בסופו של דבר, כולנו שווים, כולנו אנושיים, עם אותם תקוות ושאיפות להגיע להישגים בבמה הכי גבוהה.

כשאני מסתכלת קדימה, החלום הכי גדול שלי הוא להשיג מדליה במשחקים האולימפיים, אבל אני צריכה להשתפר אם אני רוצה לעשות את זה. הצלחה בספורט הזה לא באה בקלות וצריך להתמודד עם הרבה אתגרים.

במובן הזה, אחד האתלטים שאני מעריכה הוא אליעוד קיפצ'וגה, אדם שמבלה את כל זמנו בהכנות לריצות גדולות. אם הראש שלך נקי, ואתה חי ללא לחצים, זה המתכון לרוץ היטב ובזה המשפחה שלי, ובעלי, עוזרים לי.

קשה להיות גם אמא וגם אתלטית מקצועית. בשנים הראשונות, אחרי הלידה של רוי, הייתי מותשת. הייתי חוזרת הביתה אחרי ריצה של 35 ק"מ או 40 ק"מ והייתי זקוקה לשינה, אבל הוא רצה לשחק.

אבל הוא גורם לי למוטיבציה. אנחנו לוקחים אותו לתחרויות והוא אומר לי: "אמא, את חזקה, אני מאמין שתנצחי". הוא גאה בי, ולא משנה איפה אסיים, הוא יגרום לי להרגיש טוב אחרי ריצה. הוא רק בן ארבע, אז מוקדם לקבוע מה הוא יעשה כשהוא יהיה גדול.

אבל אם הוא ילך אחרי ההורים שלו ויתחיל לרוץ, אני מקווה שהוא יהיה חלק מספורט שהתקדם בהרבה דברים. ספורט בו, לא משנה המגדר, ההישגים מוערכים בצורה זהה, וכך זה צריך להיות.

הטור פורסם במקור באתר https://spikes.iaaf.org/