כבר די הרבה שנים שתעשיית הרכב מייצרת מכוניות שנוטות מבחינת האופי שלהן לאחידות גלובלית. הכוונה היא שאם פעם הייתה אבחנה בין המאפיינים של נאמר מכונית צרפתית ('נוחה') למכונית שוודית ('בטוחה'), תהליכים כלכליים עולמיים שחקו את ההבדלים שנבעו מתפיסות ורצונות של הלקוחות המקומיים ויצרו נוסחה די אחידה. בואו נשים כאן כוכבית ונוסיף בסוגריים שבזמן האחרון צצו ניצני שינוי - רובם מהיצרנים הצרפתים - וחזרה לחלק מהמאפיינים של פעם. אפשר להתווכח אם זה קרה על רקע זיהוי הזדמנויות שיווקיות או על רקע קושי בהתמודדות במירוץ החימוש ההנדסי הרצחני שמכתיבות היצרניות הגרמניות, אבל בשורה התחתונה והחיובית זה לא מאוד משנה. כמה שיותר גיוון כך יותר טוב לנו, הלקוחות.
בכל אופן, לעניין ה"מכונית הגלובלית" יש כמה יוצאי דופן שהחשוב והמשמעותי שבהם הוא כמובן שוק הרכב האמריקאי. גם לשם הגיעו המכוניות ה"גלובליות" בהמוניהן אבל בגלל הגודל העצום של השוק הזה הרבה חברות, ובראשם כמובן החברות האמריקאיות, ממשיכות לייצר עבורו דגמים עם מאפיינים שהאמריקאים אוהבים ואחרים לא בדיוק מבינים. דוגמאות? טנדרים עצומים, לימוזינות ארוכות (מדי), SUVים בגדלים של בניינים והרשימה עוד ארוכה.
וכאן אני מגיע לפורד אדג' ST החדשה שלטוב ולרע כאחד היא מכונית עם אופי מאוד אמריקאי. זה אומר, בין היתר, שיש לה מנוע עם הרבה בוכנות ושרירים, המון איבזור ותוספות, שהיא לוגמת בנזין בלי חשבון, שכל העניין הזה של סיבובים ואספלט מחורבן לא לגמרי מוכר לה וגם, אולי אפילו בעיקר, שהחבילה הכוללת שלה נותנת המון ממה שהאמריקאים מכנים "VALUE FOR MONEY", עניין שמקבל אצל הדוד סם הרבה כבוד. איך האדג' השרירית הזאת מסתדרת במזרח התיכון? לחצתי על המתנע ויצאתי לחפש קצת אספלט.
קצת רקע:
האדג' הנוכחית הוצגה לראשונה ב-2015 והיא בסך הכל הדור השני של המכונית. לקראת 2019 עברה האדג' מתיחת פנים של אמצע החיים שכללה בין היתר שינויים עיצוביים בחזית ובתא הנוסעים, עדכונים בחבילות הבטיחות ובממשקי המשתמש וכמובן טיפול במנועים, עם דגש על אלה שיועדו לאירופה ונדרשו לעמוד בתקינה הירוקה החדשה והמחמירה. מה לעשות, ולא כולם זה טראמפ. בכל אופן, לאחרונה הגיעו האדג' המעודכנות גם לישראל ובראשן הדגם הבכיר שבהיצע, ה-ST, שכבר מעכשיו ברור שיכונה על ידי בעליו הגאה אסתי.
מבט ראשון בחניה ואין ספק שאסתי הנ"ל היא מכונית בולטת ומרשימה במיוחד כשהיא מגיעה בכחול של מכונית המבחן. זה מתחיל בגודל אמריקאי למהדרין, זאת אומרת אקסטרה לארג', וממשיך בעיצוב מחדש של החזית בשפה העיצובית העכשווית של פורד שהיא הרבה יותר אגרסיבית ובולטת מהעיצוב האנמי הקודם. הבולטות נמשכת עם הרבה קרביות לאורך המכונית - כיתובי ה-ST, חישוקי 20 אינץ', קאליפרים ודיסקים עצומים, חצאיות והרשימה עוד ארוכה. מאחור יש נגיעות אולם השינויים אינם גדולים במיוחד. כל זה מתרגם להרבה מאוד נוכחות כביש ועוד של מכונית שהעין הישראלית כמעט ואינה מזהה.
תא הנוסעים מרווח מאוד ומרופד בעור שנראה ומרגיש איכותי, אבל איכשהו באותה נשימה גם קופצת ממנו האמריקה. הקונסולה המרכזית עשוייה מפלסטיק שנראה די בסיסי והעיצוב שלה, נאמר בעדינות, בהחלט יכול להשתפר. מסך המגע המרכזי קטן יחסית למקובל - 8 אינץ' וממשק המשתמש שלו נוח אם יש בו גם כמה מוזריות. כך למשל צימוד האייפון - הקארפליי - מעלה רק את הוויז וגם זה לא עובד לגמרי חלק, ועוד עם כל מיני הודעות בעיצוב שמן הסתם גורם לסטיב ג'ובס להתהפך בקברו.
לאור נפוצות האייפון בארצות הברית אני מניח שמדובר באפליקציית מעבר מקומית ואם זה המצב תבקשו בעת הרכישה שישאירו את המערכת במצבה המקורי. וחזרה לאדג': רשימת התוספות מרשימה: מושבים חשמליים בעלי זכרונות, מיזוג וחימום למושבים, KEYLESS, הגה מתכוון חשמלית, מערכת סאונד מעולה של B&O והרשימה עוד ארוכה. גם פינת הבטיחות כוללת את כל המקובל ועוד: בלימה אוטונומית, שמירה על נתיב, בקרת שיוט אדפטיבית, התראת שטחים מתים, מצלמות לכל הכיוונים ועוד. יאללה מתניעים.
מנוע אדיר
כמו שאתם מן הסתם יודעים ST הן צמד אותיות שמסמלות את הדגמים הספורטיבים של פורד. במקרה של האדג' זה אומר שהיא נשלחה לביקור בפורד פרפורמנס, סדנת השיפורים של היצרנית, שממנה יצאה אחרי טיפול במנוע, בהיגוי, ובמתלים. ובמילים אחרות יותר כוח, יותר אחיזה יותר כיף. איך מרגיש מיסטר פרפורמנס כשהוא פוגש את הגברת מעצ? אז אפשר לומר שזה די קומפליקייטד, ונתחיל עם המנוע, שישה צילנדרים, 2.7 ליטרים וטווין טורבו שיחד מייצרים 330 כ"ס ומומנט מרשים של כמעט 55 קג"מ.
לפני שנמשיך, ולגמרי בסוגריים אני רוצה לצייין לפרוטוקול שאני אוהב מנועים גדולים ומרובי צילנדרים, ז'אנר שהאמריקאים אוהבים ושהחברות האמריקאיות שלטו בו מאז ומעולם; יחד עם זאת מאז שמנועי ה-427 קיוביק-אינץ' (7000 סמ"ק בשבילכם) מילאו את הרחובות, זרמו די הרבה מים במיסיסיפי וגם היצרנים האמריקאים צמצמו את הנפחים לטובת קצת יותר ירוק. כל ההקדמה הזאת הייתה כדי לומר שלמרות הנפח הלא מאוד גדול של מנוע של האדג' (והכל יחסי כמובן) הוא עדיין מנוע עם אופי אמריקאי וזה לטעמי מצויין. טוב, לפחות עד תחנת הדלק, ונגיע לזה. לחיצה בריאה על הדוושה שולחת איתות לשש הבוכנות, שכדרכן של שישיות בתצורת V, נוטות להתעורר באיטיות מסויימת. אבל כשהן כבר יוצאות מהמיטה הן מעיפות את ה-2.1 טון מכונית קדימה כאילו חוקי הפיזיקה בוטלו. בכל תנאי של כביש המנוע הזה, בסיועו של גיר אוטומטי סטנדרטי ומוצלח בן 8 הילוכים, מעביר לגלגלים כמה כוח שרק אפשר לבקש. נתון התאוצה הרשמי עומד על 6.7 שניות למאה קמ"ש, ולמרות שזה מספר מרשים ל-SUV כבד עם אווירודינמיות של בלוק, הוא ממש לא מעביר את מה שהמנוע הזה מצליח לספק.
בכל הנוגע לאחיזת הכביש התמונה קצת יותר מורכבת. בנסיעה מנהלתית על כבישים סטנדרטים האדג' מספקת את הסחורה בגדול. התחושה היא כאילו מתחת למכונית יש כרית גומי עצומה, כמו סולייה של נעל ריצה, שסופגת כמעט את הכל ומעבירה למעלה רק שבריר מהזוועות של האספלט הישראלי. שלושה טרמפיסטים שונים השתמשו במילה "חלקה" כדי לתאר את הנסיעה באדג', ואם היה לכם את העונג של לנהוג על אוטוסטרדה אמריקאית אתם יכולים להבין בדיוק למה הם התכוונו. אבל בסוף הנסיעות המנהלתיות מסתיימות לטובת קצת ST וכשזה מגיע מסתבר שמעצ זה לא בדיוק אמריקה.
זה אולי מוזר אבל המגבלה הראשונה היא דווקא פסיכולוגית: עם כרית הגומי שהזכרתי קודם,2.1 טונות והיגוי קצת עמום נוצרת מאחורי ההגה מן רתיעה אינסטינקטיבית מצלילה מהירה לתוך עיקולים. כאילו קול קטן בראש צועק לך זה לא יעבור חלק, תרים את הרגל. אם מתעקשים להתעלם - ואני ממש לא בטוח שזה הדבר הכי נכון לעשות - מתברר שהאדג' דווקא שומרת יפה על הקו בזכות ההנעה לארבעת הגלגלים שמעבירה לסרן האחורי כוח לפי הצורך, מה שמשפר מאוד את הדיוק. ועדיין, גם כשזה נקלט במרכזייה, ההגה המעורפל, זווית הגלגול והתחושה המצומצמת שיש לך של האספלט הופכים את הנסיעה המהירה לפחות כיפית ממה שהיא צריכה להיות. אגב, בסוגריים אני רוצה להזכיר כאן שזאת בעיה שמובנית כמעט בכל ה-SUVים, שהן מכוניות כבדות וגבוהות - תכונות שרחוקות להתחבר עם נהיגה ספורטיבית.
גם כבישים גליים או משובשים מצליחים להרגיז את האדג'. במהירויות סטנדרטיות זה איכשהו בסדר אבל אם אתה קצת משחרר את ה-ST, ועם המנוע הזה די קשה שלא, האדג' מתחילה להטלטל מעלה מטה וזה לא כל כך נעים. לעומת זאת צל"ש של ממש מגיע לברקסים ונגיד זאת כך: הדיסקים והקאליפרים העצומים שבולטים דרך הג'אנטים לא נמצאים שם סתם.
והפרק הזה, יחד עם יום ארוך ומתיש, מסתיים בתחנת דלק עם קפה הפוך ואוקטן 95. ההפוך נגמר ב-10 שקלים תקניים, ה-95 בלא פחות מליטר אחד ל-6.4 ק"מ, מספר שבמחירי הדלק של ישראל קצת קשה לעכל.
השורה התחתונה
במקרה של האדג' ST לא מסובכת מדי. בחיובי יש לה נוכחות כביש מרשימה, מנוע מצויין וחבילת בטיחות מלאה. בבסדר יש תא נוסעים סביר ואחיזת כביש/נוחות שיספקו את הסחורה כל עוד האספלט לא מאתגר מדי. ברע יש צריכת דלק מוגזמת. עד כאן הסיכום הזה ממקם את האדג' אי שם במרכז הטבלה, אבל כאן מגיע המחיר: 320 אלף שקלים עולה אדג' ST, מחיר שבהשוואה למחירי ה-SUVים הספורטיבים צריך לעורר בקרב כל לקוח שמתעניין בקטגוריה דיון מקיף בסוגיית ה-VALUE FOR MONEY. כאן אפשר להוסיף שכמו קטגוריית הSUVים הספורטיבים שאינה נפוצה במיוחד בישראל, גם הדיון הזה די נדיר, וחבל. ואנחנו נסכם את הכתבה הזאת כך: אמריקה ורסאנו, אמריקה.
פורד אדג' ST
מחיר: 320,000 שקל
מנוע 2.7 ליטרים, V6, טווין טורבו
הספק: 330 כ"ס ב-5000 סל"ד
מומנט: 54.49 קג"מ ב-3000 סל"ד
מימדים (ס"מ):174*480*192
צריכת דלק: יותר מדי