מעוררי השראה: על ההצלחה של נבחרת העתודה

הבוקר שמפציע בשש אחרי ההישג העצום של נבחרת ישראל הצעירה מביא איתו את הבשורה ממה רובנו חוששים. רובנו, כלומר אלו שהרגישו חלק, ולו החלק הקטן ביותר, מחוויה בת 8 ימים בלתי הגיוניים בעליל מתוצרת בית ההפקות של הכדורסל הישראלי. והבשורה המבאסת שמחלחלת פנימה היא שאין ברירה. שעכשיו מחזל"שים. כי אט אט נשקע כולנו אל המציאות המוכרת והאפורה. זו שבה נתעדכן בחיוך מריר אודות השחקן הזר החדש של גלבוע גליל. שבה נתהה, נניח, איזו גופיה ילבש יפתח זיו בעונה הבאה. וגרוע הרבה יותר: נחזור לצקצוקים בסגנון כמה עולה הסודה של אהוד ברק.

אז רגע אחד לפני, בואו ננסה לקחת מהטורניר הזה את הדבר היחידי שבאמת חשוב.

שנתיים בלבד לאחר טראומת יורובסקט 2017, שבו נבחרה ישראל להיות אחת ממארחות הטורניר, רק כדי לאכזב ולבאס את עצמה ואותנו, סידרה לנו הנבחרת הצעירה וואחד תיקון. תיקון שאותו מרגישים רובנו אולי רק לרגע אחד קצר ונהדר, אבל כזה שאולי יהיה משמעותי במיוחד עבור אחרים. כזה שעשוי לחלחל אל הרבה פרצופים צעירים, שיצאו החוצה היום, יכדררו את הכדור הכתום וידמיינו שהם ים מדר. שיזרקו משני דונם ויחשבו שהם עידן אלבר. שיחייכו כאילו הם יותם חנוכי. שידפקו על החזה, ידגמנו פלופים וידפקו טראש טוק לכל עבר בדיוק כמו רז אדם. אה, וידמיינו שהם ב NBA ממש ממש כמו דני אבדיה.

קרדיטים על ההישג המיוחד מגיעים להרבה אנשים. לשחקני נבחרת העתודה כמובן. לצוות המאמנים שלה. לצוות שמקיף אותה. לפיני גרשון ולשאר העוסקים במלאכה מבית איגוד הכדורסל. יש שם כאלו שכבר זכו להישגים בקריירה, ואף גדולים מההישג הנוכחי. יש אחרים שיקבלו את ההזדמנות לקחת חלק באירועי כדורסל גדולים גם בעתיד. ולכן הפוקוס חייב להיות דווקא על אלו שסיימו אתמול מסלול.

לא רבים מודעים לכך, אבל יום המשחקים האחרון של אליפות האנדר 20 הוא יום מיוחד, ולפעמים די עצוב, עבור רבים מהשחקנים שנוטלים חלק באירוע. שחקנים שהחלו לשחק בתוך המסגרות הצעירות 4,5,6,7 שנים לפני. שעברו את המסגרות השונות. את הטרום נבחרות, את נבחרות הקדטים והנוער.

ועם סיומה של אליפות הגילאים האחרונה, הם נפלטים באופן סופי אל עולם הבוגרים הקר והאכזר. ועבור רובם תהיה זאת נחיתה קשה, שבה יפרדו מהמעטפת המגוננת וההישגית לטובת מועדונים עלומים בליגות עלומות. עבור רובם תהפוך המציאות שבה היו יחידי סגולה, כאלו שמייצגים מדינה, לנוסטלגיה מתוקה-מרירה. והדברים הללו מקבלים משנה תוקף בכל הנוגע לאלו שסיימו אמש את מסלול הצעירות בכחול לבן.

כי מתוך ההיי העצום שבו הם, בעצמם, משלהבים ומטריפים אולם מפוצץ בקהל שנוגח בתקרה בפנים, ומדינה מוטרפת ואוהדת נצחונות (בלבד) בחוץ, ימצאו עצמם אלו שסיימו אמש מסלול כשהם מתחילים מחדש. אין יותר מדי ילידי 1999 בנבחרות הווינרית הזאת, ואלו חדשות טובות לקראת אליפות העתודה שתתקיים בשנה הבאה. ועדיין, אם באמת רוצים לקום ולמחוא כפיים, כדאי לעשות זאת ולכוון לעברם של עמית זיס, רז אדם, תומר פורת, שחר עמיר, נועם אביבי ויאיר קרביץ. הם היו חלק משמעותי מאוד מחבורה שעשתה טוב להרבה מאוד אנשים. זה היה השבוע שלהם. והרגע שלהם. ואיזה רגע כיפי ומטורף שזה היה.

מכירים את זה שבגמר, כשהמתח עולה והעצבים מרוטים, רמת הביצוע רק הולכת ופוחתת? כי בנבחרת הצעירה של אריאל בית הלחמי לא ממש. אמש, מול הקבוצה השלמה והבוגרת ביותר נגדה שיחקה עד כה בטורניר, כש(כמעט) מדינה שלמה לוטשת עיניים לעברה, הציגה נבחרת העתודה את משחק הכדורסל הטוב ביותר שלה בטורניר.

אם את הנבחרת האתלטית, הבוסרית והלא מוכשרת במיוחד של צרפת עברה ישראל במיוחד אודות ליכולת להתפרע הגנתית ולשבור רכז שני ומבוהל של הטריקולור, אז את מקבילתה מספרד ניצחה העתודה עם כדורסל נטו. או לפחות עם גרסת הכדורסל שאותו היא אוהבת ומכירה.

בעצם, כשחושבים על זה, נראית הנבחרת הזאת בדיוק כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו. כמו איזשהו נרטיב שהדהדנו ממש ממזמן על הצבר החצוף הזה, שלא רואה ממטר. אם הנבחרת הספרדית מייצגת את הכדורסל המבוקר, ואולי המקובע, שבו חושבים כולם קודם כל על ההחלטה הנכונה, שבה מנסים לשחק בשיקול דעת ולהגיע לזריקה הטובה ביותר האפשרית, בישראל של בית הלחמי זה נראה כמעט ההיפך.

אם בנבחרת ספרד רואים את הנסיון לדייק עד כמה שאפשר בשני צידי המגרש, ברזולוציות מורכבות של רוטציות הגנתיות ושאר מרעין בישין, בישראל של בית הלחמי חושבים בעיקר על הכדור. על איך אפשר לחטוף אותו. ואיך אפשר לקלוע אותו. עידן אלבר מחטיא זריקת עונשין ומקבל את הכדור באזור שבו פעם ציירו את קו הכדורעף? יאללה, להעיף. תומר פורת נראה כמו עול על הנבחרת בחצי גמר הטורניר? נו, אז זה בדיוק הזמן להטיל זריקות חסרות אחריות וחסרות הגיון – ולקלוע אותן. ים מדר איבד ארבעה כדורים מול צרפת רק יום לפני? נו, אז עכשיו הזמן המושלם לנסות מסירה בדרגת קושי בלתי סבירה בעליל ברגעים החשובים של המשחק החשוב מכל. וזה עבד. וכמה כיף שזה עבד.

רגע רגע. בתוך כל ים הלהג הזה והנסיון לייצר תאוריות (בדיעבד?), מרגיש לי ששכחנו מישהו. אחד שבלעדיו הכל היה נראה אחרת לגמרי. נו, איך קוראים לו, לבן של המתאזרח ההוא ששיחק כאן פעם? אה. כן. דני אבדיה. הבן של זופי הגדול. זה שמאפשר לנו לספר על עצמנו את כל הסיפורים היפים האלה.

חברי ועמיתי לתכנית חמישיות, גור שלף, נוהג לומר על אבדיה ג'וניור שדבר כזה עוד לא היה. ואכן, דבר כזה עוד לא היה. מעולם לא הגיעה נבחרת ישראלית לאליפות אירופה כלשהי כשהיא אוחזת אצלה, עם דגש על המילה אוחזת, בשחקן שהוא גם הכי טוב וגם הכי מוכשר. תמיד הסתכלנו בקנאה מופגנת על השרוך הליטאי/קרואטי ההוא שמשחק ממול, שכבר רשום בפנקסים של אנשי ה-NBA, ותהינו למה לנו אין כזה. ולחילופין, אמרנו לעצמנו שלא ברור ממה האמריקאים המוזרים האלה מתלהבים כל כך, כי השרוך לא באמת כזה טוב.

ולא תאמינו, אבל השרוך הזה הוא שלנו. והוא ממש טוב כבר כאן ועכשיו. ותודה לאל (ולפיני גרשון ואיגוד הכדורסל) שהצליחו להשאיר את דני אבדיה בנבחרת ישראל ומנעו את עריקתו לנבחרת סרביה. ותודה לאל שלא היו לנו אז את חוקי המתאזרחים שעוד מעט ימציאו לנו, כי בלעדי המתאזרחים המשוקצים הללו, שתופסים מקומות לצברים כשרים, העתיד של נבחרת ישראל היה נראה רע ומר. רק דמיינו לכם את הנבחרות שלנו בלי הבן של אבדיה, הבן של דוסון, הבן של שארפ, הבן של בלאט, הבן של בריסקר, הבן של ליף וכו' וכו'. ועכשיו תפסיקו לדמיין ותחזרו בבקשה לדני אבדיה.

בימים האחרונים זוכה הטאלנט של הכדורסל הישראלי להשוואת מחמיאות לשחקנים גדולים אחרים מהיבשת הישנה, ששלטו כבר בגיל צעיר. במיוחד ללוקה דונצ'יץ' ודיאן בודירוגה. העניין הוא שאבדיה לא דומה להם בכלל. דונצ'יץ' ובודירוגה היו שחקנים כמעט שלמים ומאוד בוגרים כבר בגיל 18-19. אבדיה? אבדיה הוא שחקן בוסר, נא ופראי. שכמעט כל פרמטר במשחק שלו זקוק עדיין לשדרוג משמעותי. האתלטיות של אבדיה לא מרשימה במיוחד ברמה עולמית. הקליעה? סבירה. החדירה לסל? טובה, אבל רחוקה מלהיות קרובה למקומות אליהן יכול אבדיה להגיע. שלא לדבר על השימוש שלו ביד שמאל. וכך אפשר ללכת אלמנט אלמנט ולדבר על כמה גדול היום הפער בין המצב של אבדיה בפועל כיום לבין תקרת הזכוכית שלו.

ולמרות הדלתא המשמעותית הזאת, אבדיה היה רמה מעל כל מתחרה אחר בטורניר הזה. כי יש בו משהו, כבר היום, שמחבר את כל הפוטנציאל הממומש חלקית לכדי סופרסטאר כאן ועכשיו. כזה שירוויח (חמסה, שום ובצל) הרבה מאוד דולרים בליגה הטובה בעולם כבר החל מעונת 2020/2021.

ורק תארו לעצמכם מה יקרה כשדני אבדיה יתחיל להשתפר.