ב-6.4 שנת 2016 בסמוך לשעה 16:00 נוסעים לחופשה באילת בBMW- קופה שנת 2007 שני צעירים לכביש המוביל מחיזמה למישור אדומים. בעודם עומדים בפקק מזנקים לעברם מספר שוטרים בלבוש אזרחי, מנפצים את חלונות הרכב, שולפים אותם באלימות ואוזקים את ידיהם. בשלב הבא, סורקים השוטרים את הרכב ואת גופם במטרה למצוא את הסמים שהוזכרו בעקבות הידיעה המודיעינית שהתקבלה. אלא שלאחר חיפוש דקדקני על ידי מספר שוטרים לא נמצאו סמים, לא ברכב ולא על גופם של מי מהנוסעים. התובע וחבריו שוחררו לדרכם.
מבחינת המשטרה, מדובר על עוד אירוע אחד מיני רבים, אולם לא כך הדבר מבחינת בעלי הרכב. איש מבין השלושה שהיו בו לא הואשם ובוודאי שלא הורשע בסחר בסמים או בהחזקת סמים שלא לשימוש עצמי. התובע מתאר בכתב התביעה כיצד השוטרים ניפצו בברוטליות באמצעות פטיש שאחזו בידיהם את חלונות הרכב, כיצד אחזו בו בכוח (השוטר נעזר בפטיש שאחז לצורך אחיזתו בתנועת חנק), כיצד נגרמו לרכב נזקים מעבר לחלונות, מכות בפח הרכב, תלישת הרדיו מתושבתו, גומיות החלונות ועוד. לטענתו, משלא לבשו השוטרים מדים, חובה היה עליהם להזדהות. התובע טען להפעלת כוח בלתי מרוסן בעת החיפוש ברכב, על ביצוע חיפוש על הגוף באופן שהשפיל אותו, במקום חשוף ובנוכחות שוטרים נוספים שצחקו ולגלגו עליו, כל זאת בניגוד לנהלים והוראות החוק.
עוד טען התובע כי השוטרים לא ציינו לפני תחילת החיפוש מה מטרת החיפוש.
מנגד, המשטרה טענה כי הפעלת סמכות כרוכה מעצם טיבה בפגיעה בזכויות וחרויות הפרט ולכן גם אם נפל פגם כלשהו באופן שבו פעלו השוטרים, הרי שבמכלול הנסיבות אין כל הצדקה לפסוק פיצוי לתובע. לדבריה, השוטרים הזדהו כשוטרים, אולם חוסר שיתוף הפעולה של התובע וחברו, בכך שלא פתחו את דלתות הרכב - אילץ את השוטרים לשבור השמשות. ולכן אין לתובע אלא להלין על עצמו וחבריו.
(צילום: יצרן)
עו"ד אסף ורשה (צילום: רגב כלף)
אלא שבית המשפט דחה את טענות המשטרה וקבע כי נעשה שימוש בכוח לא מידתי, לפני החיפוש ברכב ובמהלכו: "לא שוכנעתי כי התובע או מי מחבריו לא שיתפו פעולה עם השוטרים. השוטרים הסתערו על הרכב בלבוש אזרחי כשפטישים בידיהם, הם לא הזדהו לבד מצעקות "משטרה", או "עצור משטרה". השופטת כתבה כי היא מקבלת את עדותו של התובע שהוא וחבריו היו ברגעים הראשונים בהלם. העובדה שהתבררה בדיעבד שלא החזיקו סמים מחזקת את עדותו להפתעה הגמורה שחשו, שהרי לא היה להם מה להסתיר - לא ביצעו כל עבירה. לדבריה, פעולות ניפוץ הזכוכית בחלק הקדמי שמאלי וסדיקת החלון הקדמי נעשו באופן מיידי. לא היתה כל מניעה להציג תעודת שוטר ולהמתין מס' שניות לפתיחת הדלתות הקדמיות, תוך בחינה קפדנית של מעשיהם של החשודים.
בסופו של יום, קבעה השופטת כי היא מחייבת את המדינה; "לאחר ששקלתי הנסיבות וטענות הצדדים, אני מחייבת את המדינה לפצות התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות החיפוש האגרסיבי שגרם לנזקים ברכב, הטירדה שבתיקונו ולבסוף למכירתו, בסך של 7,000 שקלים. כמו כן, המשטרה חויבה לשלם את נזקי התובע שמסתכמים בסך של 27,000 שקלים (17,915 שקל תיקון הרכב ושכ"ט שמאי+ 1,300 שקלים, הפסד ימי עבודה + 693 שקל שכירת רכב חלופי+ 7,000 שקל עוגמת נפש, בעיגול כלפי מעלה).
עו"ד אסף ורשה, המתמחה בדיני ביטוח ונזיקין: "חוק הנזיקין האזרחיים קובע את גבולות האחריות הנזיקית של המדינה וכך, המשטרה, כמו כל גוף שלטוני, אחראית על מעשיה. כלומר היא צריכה לצפות ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיה עשוי לגרום נזק לאזרחיה. המדובר באחריות כפולה של המדינה: אחריות ישירה של המדינה ואחריות שילוחית של המדינה כמעבידתם של השוטרים. בתוך כך יש לזכור כי המשטרה הינה גוף ביצועי עליו מוטל עומס רב והיא נדרשת לתפקד תוך מגבלות תקציב וכוח אדם, שמאלצים אותה להגיב תוך קביעת סדרי עדיפויות ומתן קדימות לטפל באירוע כזה או אחר. חרף זאת, קבע בית המשפט, כי אמנם למשטרה יש את הסמכות לפעול עפ"י שיקול דעתה, אך סייג זאת והבהיר, כי שיקול הדעת שלה נתון לביקורת והיא אינה זכאית לחסינות בגין נזקים הנגרמים כתוצאה מפעולות או מחדלים רשלניים שלה".