מי הבוס? דירוג הבעלים של ליגת העל

הם מזרימים כסף לקבוצות ולכדורגל הישראלי, אבל המניעים לא תמיד ברורים (תרומה לקהילה?). חלקם רוצים לקבוע את ההרכב ושותלים "איש מערכת" בצוות המקצועי. בהחלטה אחת הם יכולים לשמח אלפים או, לחילופין, לגרום להם להפגין מול הבית שלהם. בעלי הקבוצות האנשים עם ההשפעה הגדולה ביותר על הכדורגל הישראלי. רגע לפני שהעונה נפתחת, דירגנו אותם.

האחים ניסנוב – מדי פעם אני נוטה להיכנס לפורום האוהדים של הפועל ת"א כדי לקרוא את הלך הרוח. נאמר זאת כך: אם היו קוראים לי שרון או איציק ושם המשפחה שלי היה ניסנוב – לא הייתי עושה את זה בחיים. בעדינות אפשר להגדיר את צמד האחים כ"לא פופולאריים". לכאורה, שואל את עצמו אוהד הכדורגל הסביר – למה? הרי הביאו את בוזגלו, עושים מבצעים כדי למכור מנויים, הביאו את אינברום, ממנפים יפה את החזרה לבלומפילד, הביאו את אלטמן. מה הבעיה איתם? ובכן, יש כמה. האחת, בכל פעם שאתה שומע אותם מדברים, אתה מבין שהם לא מבינים מה קורה סביבם. במו אוזניי שמעתי את איציק ניסנוב מסביר בעונה שעברה ש"עשינו 0-0 עם בני יהודה, שניצחה שבוע קודם את נתניה. אז אנחנו נופלים מנתניה?" (התשובה, למי שעדיין לא עשה פסיכומטרי: כן). בעיה נוספת היא שלא שקט אצלם. בכלל לא. בניגוד למודל של בעלים אחד – שחר, סגל, אפילו אברמוב ושירצקי השובבים יותר – יש בנאדם אחד שקובע והקפריזות שלו קובעות. זה מה יש, לטוב ולרע. בהפועל זה לא ככה. כי מלבד הניסנובים יש עוד שני מושכים בחוטים, מה שהופך את הקוורטט הזה להצגה שכולה רעש לא בריא שחודר למערכת ומשחית אותה. הנה, הפועל גמרה אחרונה בגביע הטוטו, זה שאם הניסנובים היו נכנסים לפורום האוהדים, הם היו רואים כיצד הוא מכונה. האם זה אומר שבהפועל נערכים בשקט למחזור פתיחת העונה? מצד שני, לפחות נוכל לקבל ממש בעוד כמה ימים תשובה לשאלה – האם הפועל נופלת מנתניה? ציון: 4.5.

יואב כץ – קחו שליש איזי, תוסיפו נגיעות קטנות של אברמוב, הזליפו פנימה במנות קצובות טיפות ניסנוב, לושו את זה לתוך עיסת חוגג, תכניסו לתנור ל-20 דקות בחום גבוה וקשטו בדגלי אמריקה. יואב כץ הוא הבעלים הוורסטילי ביותר בליגת העל, בלי ספק בכלל. יש בו קצת מכולם – ובכולם הכוונה לחבר'ה שיושבים בספסל האחורי של אוטובוס המנהלת. אין בו, נגיד, אפילו גרם גולדהאר או פירור אלונה. הוא וסגל זה כמו בשר וחלב במעדנייה בבני ברק. מה שכן יש בו, חוץ מהיכולת להיראות כמו הטיפוס הכי מנותק בעולם (והוא לא, אתם לא מבינים כמה הוא לא) – זו היכולת לעשות הכל בצורה מוזרה. קחו את סאגת תמאש למשל – סאגה שנמשכת כבר כמה חודשים, מאז שהבלם נעצר על נהיגה במהירות מופרזת ועד שברח להפועל חיפה, אלוהים יודע איך ולמה; תיזכרו בפיטורים המוזרים של מאמנים ובחוזים המוזרים שחתם איתם עליהם; תשאלו את עצמכם מדוע מכר את כוכבי הקבוצה, והאם התחליפים הולמים? ובכלל, מה הוא רוצה? האם הוא באמת ציוני נלהב אוהד הפועל חיפה? מה האופק שהוא שם לנגד עיניו? לפחות על שאלה אחת קיבלנו תשובה העונה: לתת לחיים סילבס את המפתחות זה מהלך נכון. האם גם ייתן לו להשתמש בהם? זו כבר שאלה אחרת. ציון: 5.

משה חוגג – מצטער, אני עוד לא השתכנעתי. לא לגבי הכוונות של מר חוגג, בטח לא לגבי המניעים שלו והדיווחים על אוסף התביעות שהוגשו נגדו במסגרת עסקיו (ועדיין לא התבררו בבית המשפט) ודאי לא מוסיף. ואולי חוסר הנוחות קשור לעובדה שמר חוגג עולה לראיון ברדיו ואומרים לו "השקעת כבר בין 6 ל-18 מיליון בבית"ר", והוא אומר "נכון". מה נכון? 6? 18? 11.39? מה נכון? דולר? שקל? רופי? על מי אתם מסתלבטים פה, בעצם? ותגיד, מה אתה רוצה מהאוהדים? באת להיות בעלים או באת להיות פדגוג? באיזה ארגון אוהדים אתה תומך היום? ובמי תתמוך מחר? ולמה בכלל שתתעסק בזה? ותגיד, אתה לא אוהד הפועל ב"ש בכלל? ובלי קשר לשאלה הקודמת, מה מהות הקשר בינך לבין הפועל ב"ש ו/או אלונה ברקת? קשר חברי? עסקי? ועזוב רגע, מה המטרות של בית"ר ירושלים העונה? נראה שהשקעת יותר מכל הקבוצות בליגה – זה אומר שאתה רוצה אליפות? כי לתקשורת הודעת שאתה חותם על מקום שני. וואלה, ככה את גם בביזנס שלך? ציון (עד שיוכח אחרת): 5.

יצחק שום – נו, מה עוד נגיד על האיש? ילדים שעוד לא נולדו כשהוא לקח את מכבי חיפה לצ'מפיונס ליג כבר מסתלבטים על איך שהוא אומר "צ'מפיון ליג". שומי, האיש והשליימה, הוא חתיכת הצגה. הוא גם בחור טוב, כי הוא הציל את מועדון נעוריו מכלייה פוטנציאלית תחת סתיו שחם. שומי הוא לא מיטש גולדהאר מבחינה פיננסית ולא ג'קי בן זקן מבחינת יכולות ניהול כדורגל, ותמיד עולה השאלה האם הוא נכנס למועדוני כדורגל כדי לסדר לצאצאיו ג'ובים – אבל היי, זה בדיוק מה שמותר לבעל הבית לעשות, לא? בכל מקרה, השנה תהיה לו הרבה עבודה: כפר סבא מריחה לקבוצות הליגה הוותיקות כמו טרף קל במיוחד, והתפקיד של שום יצחק יהיה להוכיח שאצלו המותג חזק מהכל, גם כשהוא לא על המגרש או על הקווים. יהיה מעניין. ציון: 6.

נס ציונה – בדומה למה שהולך בחדרה, גם כאן יש בעלות עירונית על הקבוצה ואפילו אין יושב ראש, אחרי שאלי כהן עזב בתחילת הקיץ. למרות זאת בנס ציונה החתימו מאמן עם פוטנציאל והתקשרו לדוד הטוב ויליד המושבה, יענקל'ה, כדי שיארגן כמה חבר'ה בהשאלה. הברון מחיפה נעתר מיד כמובן, כי למה לא בעצם. בינתיים יותר מהכל מה שיוצא מהמועדון זה שקט. אז לכו תדעו – נס ציונה – שכולם חוזים לה ירידת ליגה בשמחת תורה – עשויה בתנאים מסוימים להיות הפועל חדרה של העונה הקודמת. בינתיים, על ההתנהלות של הקיץ, מגיע להם ציון לא רע – בעיקר בגלל שלא הרימו ידיים כמו שכונות אחרות שחווינו בשנים האחרונות בליגת העל. ציון: 6.

איזי שירצקי – כן, זה אמור להיות החלק הכי קל, אבל איזי הוא בחור מורכב. מצד אחד הוא שועל עסקי – קונה בארבעה שקלים ומוכר במיליון וארבע מאות אלף (ד"ש ללוי גארסיה). מצד שני, אף אחד לא יתפלא אם מסאי דגו יגיע לאימון יום אחד וימצא את כל הדלתות נעולות ואת הרכב שלו מסונדל. מצד אחד הוא הביא אליפות וגביע לקרית שמונה ושם אותה על המפה. מצד שני הוא מתעקש לאבד את הסבלנות כבר בדקה ה-12 של המחזור הראשון וכופה את עצמו מקצועית על הקבוצה. מצד אחד הוא איש עתיר זכויות שבנה מפעל חיים בפריפריה. מצד שני לכו תבדקו כמה זה משתלם מבחינת מס הכנסה, ואז נדבר. אין דרך אמיתית לאכול את איזי שירצקי, בקיצור. גם הראיון הדו שנתי שלו בו הוא מטנף על כל הכדורגל הישראלי לא עוזר, בטח כשתמיד הוא מצהיר בראיון הזה איך הוא "זז הצידה", כשפחות מיממה אחר כך נחשפת הקלטה שלו מתדרך את המאמן ברמת פירוט מטרידה. השנים האחרונות של קרית שמונה, גם בגלל איזי, היו לא משהו. מצד אחד, הפעם אומרים שזה נראה טוב יותר, אבל מצד שני, אתם כבר יודעים, בפעם המיליון ארבע מאות אלף. ציון: 6.

אשר אלון – מה גורם לבנאדם לקום בבוקר ולהגיד לעצמו "היי, בא לי להיות הבעלים של הפועל רעננה"? מה, יש לדעתכם מישהו בעולם הזה שעד כדי כך מכור לרחוב אחוזה? שאסף קלפי סופרגול של אנדי פלקון וגיא סופר? שרואה ביוטיוב בלי סוף את הביצועים של שניר שוקר? ספק, נכון? ברור שספק. אז מה בעצם הוא עושה שם? האם זו אהבת כדורגל טהורה או משהו אחר? אי אפשר לדעת. אבל אשר שלנו מחזיק בהפועל רעננה כבר כמה שנים טובות ועד שנגלה מה באמת גרם לאשר אלון להחזיק דווקא בהפועל רעננה, צריך להודות שהוא עושה שם דברים לא רעים בכלל. הוא מצא את המאמן שהכי תפור על הקבוצה הזו ונותן לו כלים מוגבלים אך ריאליים לבנות שם קאדר שמתעקש מדי שנה לנפץ את התחזיות בדבר "היורדת הבטוחה". בתנאי השטח הלא מאוד נוחים, אלון ורעננה (וקורצקי) מצליחים לשרוד שנה אחרי שנה, להתיש יריבות כמיטב המסורת ולמשוך עוד יום, עוד חודש, עוד שנה. מה צריך יותר, בעצם? ציון: 6.5.

ג'קי בן זקן – כן, הוא כבר לא בדיוק "הבעלים". לא בטוח אם הוא אי פעם היה ממש "הבעלים", באופן רשמי הכוונה. מה שכן, מדובר במחזיק שיא גינס לכהונה בתפקיד "האיש החזק במועדון". לפחות באינטרסים של ג'קי, בניגוד לחברים אחרים ברשימה המכובדת הזו, אי אפשר לחשוד. הוא כן אוהד אשדוד (למרות השמועות העקשניות על אהדה לבני יהודה במאה הקודמת) – ולא רק אוהד מ.ס. אשדוד אלא אוהד העיר אשדוד. יש פרויקטים קהילתיים, יש אקדמיה לנוער, יש מסגרות לילדים בעיר. בסופו של דבר, ג'קי תקוע עם קבוצת הפרווה הגדולה ביותר שאי פעם הייתה כאן (לרעננה יש עוד הרבה מה ללמוד), ונראה שהוא השלים עם המצב. כבר לא יהיו גלאקטיקוס באשדוד וההינצלות הדרמטית מחרב הירידה לליגה הלאומית בעונה שעברה בטח נתנה לו שיעור לא רע – ונכון לעכשיו אשדוד נראית כמו הקבוצה המאוזנת של העונה הבאה, זו שעל הנייר אמורה לסיים בנחת במקום השמיני את העונה. התפקיד של בן זקן הוא להבטיח שזה יקרה, ואחרי 20 שנה בפרונט של הכדורגל הוא כבר יודע שגם מי שטורח ביולי אוגוסט לא בהכרח נושם לרווחה כבר בפברואר. ציון: 6.5.

ברק אברמוב – אין ספק שמדובר בשואו, בתופעה שקשה להתעלם ממנה. קחו את אייל סגל, תהפכו הכל מפלוס למינוס – וקיבלתם את אברמוב. מהגרדרובה האובר סוואגית ועד הנטייה לריב עם האוהדים גם כשהכל טוב – ברק אברמוב מקפיד שלא יהיה רגע משעמם בבני יהודה. את מה שהוא הספיק בשלוש השנים שלו בשכונת התקווה – אנשים ששלטו במועדון זמן כפול פי ארבעה ויותר – לא היו מספיקים לעשות גם בעוד מאה שנה. אברמוב הוא תופעה מוזרה מאוד בנוף בעלי הכדורגל והוא היחיד שמצליח לייצר הישגים מתוך פיצוצים וריבים. בני יהודה לקחה שני תארים בשלוש השנים שלו בקבוצה, כשהשנה היחידה בה לא זכתה בכלום הייתה שנה שהתנהלה על מי מנוחות (היו רק עימותים קטנים, לא משהו קריטי). מכירת הכוכבים, אוסף המושאלים, הכסאח הבלתי נגמר עם הקהל, ההתקוטטויות עם בעלי תפקידים בקבוצה ומחוצה לה – יכולים להיות מאוד מעצבנים עבור אוהדי בני יהודה, אבל גם הם מודים, עם שני גביעים והשתתפות בפלייאוף הליגה האירופית – שיש מצב שהשיטה של אברמוב עובדת (הרי אם לוקחים את המינוס תארים של סגל, מקבלים את הפלוס של אברמוב). ציון: 7.

אורן גולן – הפועל חדרה נמצאת בבעלות עירונית, אבל אורן גולן הוא היו"ר ולכן הוא זה שיישא פה באחריות. בגדול, וגם בקטן כנראה, אין הרבה דברים רעים להגיד על הבחור, שהביא את חדרה לעונת השיא בתולדותיה בעונה שעברה – מקום שישי וחצי גמר גביע המדינה (ב-74/75 חדרה השיגה את המקום ה-7 ואת חצי הגמר). מבחינה מקצועית, חדרה הצליחה לעשות מטעמים ממעט מאוד חומרי גלם, וצריך להעריך מאוד את היכולת להסתדר ככה. איך אמר פעם היו"ר המיתולוגי של בני יהודה, גד סולמי, אצלנו אוכלים רק מה שיש במזווה, ואם אין אוכל במזווה, לא אוכלים. בחדרה אכלו יפה מאוד בעונה שעברה, אבל זה לא מבטיח לה שום תחושת שובע לגבי העונה שבפתח. אין לי מושג איזה חומרים יש לאורן גולן ולהפועל חדרה במזווה הפעם, די בטוח שלא הרבה, ויהיה מעניין לראות אם סתם הלך לו קלף בשנה שעברה או שבאמת מדובר בבחור שיודע לתפעל מערכת בתנאי חסר כאלה. עד אז, מגיע לו ליהנות מהקרדיט על העונה הקודמת. ציון: 7.

מיטש גולדהאר – מה, בעצם, אדוני רוצה? הרוח הציונית עוד מפעמת בו? האם מוצר המדף שהוא כל כך מתגאה בו, ששחט פה את הליגה ב-31 נקודות הפרש בעונה שעברה, הוא באמת גאווה עבורו? אני מוכן לנחש שמר גולדהאר, כשיש לו פגישה של מאני טיים, מגיע – למרות הלוק הידידותי מאוד שלו – עם סכין שלופה בין השיניים ואגרופנים על כל יד. הקבוצה שלו, לעומת זאת, היא בדיוק ההפך: בכל פעם שהיה לה עניין קריטי לנצח בו בשנים האחרונות – היא התרסקה. הנה רשימה מצומצמת רק מהשנה האחרונה: סרפסבורג, פעמיים דרבי בליגה, בני יהודה בחצי הגמר, קלוז', סודובה. אבל היי, בואו לא נשכח את הניצחון ההירואי על רעננה בליגה, שפתח פער של (הכנס מספר דו ספרתי לא רלוונטי כלשהו) מהמקום השני! בקיצור, גולדהאר ותועפות הכסף שלו לא שווים הרבה, בסופו של דבר – אם האופי של בעל הבית לא נדבק לקבוצה ולא מחלחל לדרגים הנמוכים ביותר שלה. זה לא רק ולדימיר "מבחינתי ניצחנו בחצי גמר הגביע" איביץ' ואפילו לא בן "לקחנו אליפות ב-31 הפרש" מנספורד – שני אנשים עתירי זכויות, כנראה, אבל חסרי האופי המכביסטי הנדרש. זה הנתק הזה בין בעל בית שתקוע אי שם בקנדה, שלא חי את המועדון, שלא מצליח להנחיל את הרוח שלו לאוסף שכירי החרב שלו. ציון: 7.5.

אלונה ברקת – בחיים הכל עניין של טיימינג. אם הדירוג הזה היה נערך ב-2017, יש מצב לא רע שאלונה ברקת הייתה מקבלת 11 מתוך 10. זוכרים איזה כיף היה ב-2017? לפני שהכדורגל אולי קצת התחיל לשעמם את אלונה, לפני שהיא הבינה שכסף גדול לא ייצא לה מזה ויש יותר סיכוי שיהיה בטרנר יציע ע"ש אלי זינו מאשר שהפועל ב"ש תעשה בוננזה בשלב הבתים בצ'מפיונס? אבל לאלונה ירד האסימון והיא התחילה, בעדינות, לחפש הרפתקאות חדשות. ומכל תחומי העניין החדשים שיכלה למצוא, היא הלכה דווקא על פוליטיקה. למזלה של ברקת – כן, למזלה ולא רק למזלנו – הקארמה התערבה ברגע האחרון והצילה אותה (אבל שלחה את כולנו לעוד מערכת בחירות). ועכשיו ברקת שוב בב"ש, אבל בלי האנרגיות של לפני שנתיים והאמת, בלי שיטת העבודה של לפני שנתיים. עכשיו יש מתודה חדשה בטרנר: בואו נהיה בני יהודה. בינתיים, בני יהודה וב"ש בפלייאוף הליגה האירופית, אז יש מצב שזה אשכרה מצליח, אבל בחייאת אלונה, לאן הולכים מכאן? ציון: 7.5.

אייל סגל – יש מצב שמנקודת המבט של האוהד הממוצע, זה הבעלים המושלם: יושב ביציע עם האוהדים, מדבר איתם בפייסבוק, מוכר כוכבים רק בתמורה לרכישת שחקנים אחרים, הקים מחלקת שיווק מטורפת – אייל סגל הוא החלום של כל אוהד. נכון שבתקופתו מכבי נתניה עדיין נראית נאיבית כמו ילד ג'ינג'י חמוד שנקלע בטעות לערב גיבוש של גולני, אבל קשה להתכחש לתחושה שיש מצב שבתקופתו הונחו היסודות לכינונה של הקיסרות השנייה של מכבי נתניה - זו שתשחרר יום אחד, אם ירצה הבורא, מרוחו המעיקה של מרדכי שפיגלר ומהאגדות על "נתניה ועוד 15", ותשלוט בליגה כמה שנים טובות, סטייל ב"ש של העונות האחרונות או מכבי חיפה של העשור הקודם. סגל עושה הכל נכון כרגע, ואמנם חסר לו הקילר אינסטינקט שיש לאחרים (ראו: אברמוב, ברק) אבל אין ספק שבתור מניה, מכבי נתניה היא ההשקעה הנכונה לטווח הרחוק. ציון: 9.