ב-16 באוקטובר 2000 יצא לדרך לראשונה משחק תחת המותג הנפרד – יורוליג. באותו יום יצא לדרך עידן חדש בכדורסל האירופי, ומאז היורוליג רק הולך ומשתנה, שנה אחרי שנה, לנגד עינינו. בתחילה היה מדובר במפעל נפרד במקביל לסופרוליג, אחרי שנה אחת הגיע האיחוד המיוחל, לאחר מכן ניסיונות פנימיים לשנות את פני הדברים ולפני שלוש שנים נחשפנו למפץ הגדול – היורוליג הפך לליגה לכל דבר ועניין, בניסיון להפוך ל-NBA של הכדורסל האירופי, לא פחות ולא יותר.
עכשיו, למרות שאנחנו כבר בדרך לעונה ה-20 בהיסטוריה של היורוליג, השינויים ממשיכים לקרום עור וגידים מול עינינו – חלקם חשובים יותר, חלקם פחות, אבל כדאי לעשות בהם סדר, כדי שלא נלך לאיבוד.
ההרחבה והרשיונות הזמניים
אחרי שלוש שנים עם שש עשרה קבוצות, הוגדלה הליגה בקיץ האחרון לשמונה עשרה קבוצות. המשמעות הראשונה – 34 משחקים בעונה הסדירה במקום 30. משמעות נוספת, שבעה שבועות כפולים (שני משחקים בשבוע) במקום חמישה עד כה. בנוסף, ביורוליג יש 11 משוריינות לעשר השנים הבאות: צסק"א מוסקבה, ריאל מדריד, ברצלונה, באסקוניה, פנרבחצ'ה, אנאדולו אפס, ז'לגיריס קובנה, מילאנו, פנאתינייקוס, אולימפיאקוס ומכבי ת"א.
השנה אנחנו גם נחשפים למושג חדש – חוזה זמני. שתי קבוצות קיבלו חוזה לשנתיים, שבהן יצטרכו להוכיח שהן מתאימות למותג העילית שהיורוליג מנסה לבנות. האחת היא באיירן מינכן, השניה ליון וילרבאן. בנוגע למועדון הפאר הגרמני, ישנה תמימות דעים שהשיריון ליורוליג הוא רק עניין של זמן. לבווארים יש גב כלכלי ויחצ"ני מהכדורגל, בסיס אוהדים רחב ודרך שהובילה אותה לטופ של הכדורסל הגרמני, ללא קשר לשיריוני היורוליג.
הסיפור של וילרבאן הוא קצת יותר מסובך. מדובר בקבוצה הצרפתית הראשונה שנכנסת למפעל מאז הפיכתו לליגה, וזאת מכיוון והיורוליג משווע לכניסה לשוק הצרפתי, וכרגע, מדובר בקבוצה היחידה שקרובה לעמוד בקריטריונים. מה כן משחק לטובתה? קודם כל, הבעלים, טוני פארקר, שם דבר בכדורסל העולמי, ושם שקברניטי היורוליג אוהבים שמקושר לליגה שלהם. דבר שני, בקיץ האחרון נחתם הסכם עם קבוצת הכדורגל המקבילה, ליון, והבעלים שלה ז'אן מישל אולאס, שרכשו 25% מהבעלות על הקבוצה.
זאת אומרת, שכמו במקרה של באיירן מינכן, גם לוילרבאן יש גב כלכלי מקבוצת פאר בכדורגל האירופי, מה שצפוי להבטיח שתשרוד לאורך השנים. אם זאת, צריך לומר שלפחות כרגע וילרבאן מסתמנת כקבוצה עם סגל מהחלשים ביורוליג, ולמרות יהלום נוצץ בדמותו של תיאו מאלדון, קשה לראות אותה מתמודדת שווה בשווה עם אריות המפעל. זה יצטרך להשתנות בעונה הבאה, והצרפתים יצטרכו לפתוח את הארנק כדי להנחית כוכבים בליון, ולא רק באיצטדיון הכדורגל של העיר.
מאלדון. לא מספיק כדי להתמודד עם אריות המפעל (getty images)
מי ממשיכות איתנו לעונה הבאה?
עוד שינוי גדול שנעשה ביורוליג העונה, קשור להמשכיות במפעל. אז מעבר ל-13 הקבוצות שכבר מנינו, בעלות החוזה הקבוע והזמני, ישנו מקום ל-5 קבוצות נוספות. שינוי מבורך קובע שאם אחת מהקבוצות שאין להן רשיון – אלבה ברלין, חימקי מוסקבה, הכוכב האדום בלגרד, ולנסיה וזניט – נכנסות לתוך שמונה הגדולות בסיום העונה הסדירה, הן יקבלו מקום מובטח במפעל גם בעונה הבאה. אם במקרה שתיים מהן או יותר יצליחו לעשות זאת, רק המדורגת הגבוהה ביותר תוכל להמשיך ביורוליג.
הסיבה לכך – התחייבות ליורוקאפ. בכל מקרה שלא יבוא, למפעל המשני של היורוליג ישנו כרטיס כניסה מובטח לליגה של הגדולות עבור האלופה. השנה, בניגוד לשנים הקודמות, גם מי שתגיע לגמר היורוקאפ ולא תזכה בו – אמורה להיכנס לתוך ה-18 של היורוליג בעונת 2020/21, אבל זה תלוי בהצלחה של הקבוצות שאינן מחזיקות ברשיון קבוע – כפי שהסברנו בפסקה הקודמת.
מעבר לכך, נותרו עוד שלושה מקומות פנויים ביורוליג. מושכי החוטים ביורוליג החליטו לבטל את הזיקה בין הצלחה בליגות המקומיות לכניסה למפעל, ובמקום זאת יעניקו שלושה כרטיסים חופשיים. מה הקריטריונים? מי יודע. הדבר היחיד שברור, הוא שבוטלה הגבלת הקבוצות ממדינה אחת, ושביורוליג אין שום עניין ל"היכוות" מקבוצות כמו בודוצ'נוסט וגראן קנאריה שנכנסו בדרך ספורטיבית בשנה שעברה, אבל לא מספקות את האינטרסים הרחבים יותר של היורוליג. על סיפור הספורטיביות, אפשר לשפוך אלפי מילים, אבל זה לא הזמן כרגע.
שובו של כדור הביניים
בגזרת חוקי המשחק, השינויים קצת פחות מרחיקי לכת. אבל בכל זאת, אנחנו נפרדים העונה מחץ הפוזישן, וחוזרים לקפיצת הביניים הישנה והטובה – אמנם לא בין הרבעים, אבל בכל מצב אחר שבו יש מאבק על כדור, החלטה שמשתנה, או במקרים ספיצפיים כמו "גולטנדינג" בשתי הדקות האחרונות, בהם השופטים הולכים למצלמות ומשנים את ההחלטה המקורית – אז הקבוצות יחזרו לכדור ביניים במרכז המגרש, בניגוד לתקופת החץ שהיה קובע את הכיוון של החזקת הכדור.
כמו כן, נוסף מקרה בשתי הדקות האחרונות בו יוכלו השופטים לבחון את החלטתם במצלמות – האם השחקן עמד בתוך או מחוץ לחצי העיגול מתחת לסל, בזמן שעשה עבירה – וכך מחליטים האם מדובר בעבירת מגן, או עבירת תוקף. שינוי נוסף, בדומה לNBA, הוא שעבירה טכנית לשחקן לא תיחשב יותר כעבירה קבוצתית, אבל בניגוד לליגה הטובה בעולם, עדיין תיחשב לעבירה אישית.
הג'אמפ בול חוזר (Getty images)
הקוד האתי
על הנייר, קוד אתי להתנהגות בתוך אולמות היורוליג, הוא טריוויאלי. אבל כשבוחנים אותו לעומק, אפשר להבין למה ביורוליג חוששים מבעיות ההתאקלמות של חלק מהמועדונים והקהלים להגדרות החדשות של הארגון. כי כאן, כשמנסים להכפיף את הכדורסל האירופי לנורמות של התנהגות הקהל האמריקאי, נתקלים בבעיה.
הקהל ביורוליג הוא יתרון משמעותי של המפעל, על כל מפעל כדורסל מקביל בעולם, גם ב-NBA. אז אמנם לא הדירו מהאולמות את השלטים/דגלים, אבל כשכאחת מהדרישות היא שהקהל ילבש חולצה, שהעמידה "תוגבל למינימום" (מי יודע מה זה אומר בכלל), ועוד אי אלו הגבלות, מדובר בניסיון לסירוס של האוהדים השרופים בכל רחבי היבשת והפיכת הקהל ל"קהל קונצרטים". ביורוליג טוענים שבתחילה ינסו לקיים פעילות הסברה עם המועדונים, לפני שיפנו לצעדים משמעתיים על הפרות בקוד האתי, אך ההנחה שלי לפחות, היא שניסיונות החינוך לקהל האוהדים, יתקלו בהתנגדות לא פשוטה.
השורה התחתונה
נכון, מדובר במועדון סגור. ואפשר להבין את כל אלו שיוצאים נגדו בשם הרומנטיקה והספורטיביות. אבל קשה להתווכח עם ההצלחה - היורוליג מציג עלייה בכל המדדים מאז המהפך בעונת 16/17. אם זה בנתוני הקהל, אם זה ברשתות החברתיות או ברייטינג ברחבי העולם. וזה מבלי לומר מילה על הקפיצה ברמת הכדורסל, ועל המפגשים האדירים שאנחנו מקבלים על בסיס שבועי. אז תחזיקו חזק, עוד עונת יורוליג מטלטלת בדרך אלינו – אפשר לאהוב אותה, אפשר לשנוא אותה, אבל אי אפשר להישאר אדישים אליה.
ברתומיאו. מועדון סגור? (getty images)