טום בריידי, מן הסתם, הוא בחור עם לא מעט ביטחון. לא רק על המגרש, נראה שהקוורטרבק האגדי של ניו אינגלנד שולט בעניינים כל הזמן.
לא תמצאו כמעט אף ספורטאי אמריקני שיכריז, כמו שבריידי עשה במסיבת העיתונאים שלאחר הניצחון על קליבלנד ש"זו השאלה האחרונה". כל ספורטאי מקומי אחר, כוכב ככל שיהיה, ימתין להוראה כזו מקצין התקשורת של המועדון, שעומד לצידו, אבל לבריידי יש חוקים וזכויות משלו והוא קובע את הקצב. חוץ מאשר מול איש אחד.
מספר 12, לבוש במעיל אופנתי ועם שני תיקים, פתח את הדלת שמפרידה בין חדרי ההלבשה לאולם התקשורת בו נערכת מסיבת העיתונאים כמה דקות מוקדם מדי והמאמן שלו, ביל בליצ'יק, עדיין עמד על הפודיום ודיבר על המשחק. אז בריידי, כמו ילד טוב וביישן, חייך במבוכה קלה, לקח כמה צעדים הצידה ונעמד בפינה.
אפילו ממרומי גיל 42 ושש זכיות בסופרבול, בריידי ידע לזהות שזה היה הערב של בליצ'יק, החגיגה הפרטית שלו (או יותר נכון, עבורו) ובכלל, יראת הכבוד בה מתייחס ספורטאי-על שכזה למאמן שלו היא מה שמאפשר לניו אינגלנד להיות שושלת הספורט הגדולה של הספורט האמריקני במילניום הזה ואחת הגדולות בהיסטוריה. כנראה שככה זה כשיש לך את מאמן הספורט הטוב בכל הזמנים.
"איך לתאר אותו במילה אחת? הוא מכונה", אמר בחדר ההלבשה התופס הנפלא של הפטריוטס, ג'וליאן אדלמן, עוד אחד שעבר עם בליצ'יק כברת דרך. "לפעמים הוא מדבר איתך רק פעם או פעמיים בשבוע, לכמה דקות וזהו, וזה עדיין ממלא לך את כל השבוע. יש הרבה מאמנים טובים, אבל הוא בכלל גנרל, או מושל, שפשוט משתמש בכלים האלה בפוטבול".
ה-13:27 הביתי של ניו אינגלנד על קליבלנד לא רק העלה את הפטריוטס ל-0:8, בפעם השלישית בתולדות המועדון (אחרי 2007 ו-2015, שתיהן תחת בליצ'יק ובריידי כמובן) ולא רק הציב את האלופה באמצע הדרך לעונה מושלמת (שתהיה השנייה בתולדותיה, אם וכאשר). הוא גם, ובעיקר, היה הניצחון ה-300 של בליצ'יק בקריירת האימון שלו, עונה סדירה ופלייאוף.
בגיל 67 וחצי, הוא הצטרף לשניים מהמאמנים האגדיים אי פעם, דון שולה וג'ורג' האלאס וכמובן, עשה זאת הרבה יותר מהר משניהם. אם ימשיך לאמן ולהצליח, הוא גם צפוי להשאיר בתוך כמה שנים את שניהם מאחור (האלאס עם 324, שולה עם 347) ולטפס אל המקום הראוי לו, המקום אליו התרגל כל כך בשני העשורים האחרונים - המקום הראשון.
זה לא תמיד היה המצב. ב-8 בספטמבר 1991, לפני 28 שנים, המוח ההגנתי הצעיר והמבטיח השיג את ניצחון הבכורה בקריירת האימון שלו, עם קליבלנד בראונס, 0:20 בחוץ על... ניו אינגלנד פטריוטס.
אלא שהתקופה שלו באוהיו הייתה בינונית מאוד ואחרי שהמועדון נגנב לבולטימור, בליצ'יק פוטר. "זה די מדהים לחשוב שהייתה קבוצה שהחליטה שהוא לא מספיק טוב בשבילה לפני שהוא הגיע לפה, אלינו", אמר בריידי במסיבת העיתונאים, עוקץ את הבראונס ההם, שהפכו לבולטימור רייבנס.
ואומנם הבראונס הנוכחיים, שהוקמו מחדש בקליבלנד ארבע שנים אחרי שהקבוצה הקודמת עזבה, הם לא אותו מועדון, לבליצ'יק בוודאי היה נחמד להשלים את סגירת המעגל הזו, בעיקר אחרי שאת הניצחון ה-299 הוא השיג עם התעללות בקבוצה השנואה עליו באמת, ניו יורק ג'טס.
החיוך הממזרי שלו בשבוע שעבר, כאשר במאנדיי נייט פוטבול, לעיני האומה וביתרון 0:33 ברבע האחרון, החליט לשגע את מאמן היריבה עם ניצול מושלם של פירצה מגוחכת בחוקים (לא ניכנס לזה לעומק) אמר הכל.
לג'טס היה אותו בידיים פעמיים והם פספסו. ב-1997 הוא מונה למאמן זמני לשישה ימים, עד שהגורו ביל פרסלס שוחרר מאותה ניו אינגלנד והגיע לקבוצה. שנתיים אחר כך, כשפרסלס פרש, הוא דאג שבליצ'יק ימונה למחליפו, אך זה החזיק רק 24 שעות עד שבליצ'יק הדהים את כולם ובמסיבת העיתונאים להצגתו, הכריז שהוא מתפטר.
הוא מיד מונה למאמן הפטריוטס וניו יורק הזועמת דרשה פיצוי. ניו אינגלנד שלחה אליה בתמורה את בחירת הסיבוב הראשון שלה בדראפט הבא, של שנת 2000. היא לא הייתה צריכה אותה. בסיבוב השישי של אותו דראפט, היא בחרה בבריידי והשאר, היסטוריה.
בחזרה למשחק של ליל אמש. בליצ'יק, עם הקפוצ'ון האפור הקבוע שלו, נכנס למסיבת העיתונאים כשהוא עדיין ספוג לחלוטין מהגשם הכבד שירד כמעט לכל אורך המשחק באזור בוסטון.
אם אמרנו שבריידי הגיע במעיל אופנתי וגם אדלמן כבר היה נקי ומצוחצח כאשר התפנה לשוחח עם התקשורת, הרי שלבליצ'יק ממש אין זמן לדברים האלה. מבחינתו, אפשר היה לבטל את כל מסיבות העיתונאים ובאופן כללי, את כל המילים שהוא אומר לאנשים שהם לא השחקנים שלו. תנו לו לדבר על פוטבול 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, והוא יהיה מרוצה.
כאשר נכנס לחדר התקשורת, הוא פשוט עלה לפודיום והתחיל לדבר. בלי שישאלו אותו שאלה, בלי לחכות אפילו שנייה מיותרת שיציגו אותו. כמה שיותר מהר לסיים עם זה ולהתחיל להתכונן למשחק הבא. בכל זאת, המאמן הצליח להעלות חיוך כאשר נשאל על הניצחון ה-300 וענה: "זה קרה כי אני לא שיחקתי באף אחד מהמשחקים האלה".
אז הפטריוטס, גם השנה, יהיו בפלייאוף וכל עוד לא יוכח אחרת, למרות שהמאמן שלהם כבר בקצה הקריירה שלו והקוורטרבק שלהם כבר הרבה, הרבה מעבר לקצה, הם עדיין הטים-טו-ביט, לפחות בחטיבה שלהם (ה-AFC) וכנראה שגם בכל הליגה.
הם המועמדים הבכירים כיום להגיע לסופרבול נוסף, שיהיה העשירי של בריידי-את-בליצ'יק והרביעי בחמש שנים, אם וכאשר. וגם אם משהו ישתבש בדרך וזה לא יקרה, הדומיננטיות הנוכחית של ניו אינגלנד היא תזכורת טובה - אנחנו רואים משהו שלא ראינו בעבר בספורט האמריקני, וכנראה שגם לא נראה בעתיד. אנחנו רואים היסטוריה.