עומק הפער כעומק הסגל

קודם כל, ברכות. דניאל טננבאום שבר את השיא של אריה חביב מ-1982 והוא השוער הישראלי עם רצף אי ספיגה הארוך ביותר מפתיחת הליגה. אבל עם כל הכבוד לבחור הצעיר, ההבדל בין אריה חביב, פיגורת שער מפלצתית מהאייטיז, לבין דניאל טננבאום, שנערך להיות שוער מחליף בעונה הזו ורק בגלל פציעה של הפארטיה היוונית התורנית שעומדת בין קורות של קבוצה ישראלית זכה לשבור שיא הירואי – קצת מזכיר את ההבדל בין מכבי ת"א של אתמול להפועל ב"ש שהתייצבה מולה.

בכנות, אפשר היה לצפות לקצת יותר כוחות, אבל בסופו של דבר ב"ש סיימה עם הפסד במשחק רע שכלל אפס בעיטות למסגרת. בדיוק כמו נס ציונה והפועל חדרה. אשדוד איימה על המסגרת של מכבי פעם אחת. מכבי חיפה, הפועל כפ"ס ובית"ר ירושלים איימו שלוש פעמים על המסגרת של מכבי ובני יהודה הגדילה לעשות עם ארבעה איומים שלמים (בקיצור, 14 בעיטות למסגרת ב-8 משחקים – על פי נתוני מנהלת הליגות בכדורגל. אריה חביב יכול רק לקנא).

זה לא רק האדום של ויטור. כלומר, רגע, זה גם האדום של ויטור. מה הוא חשב לעצמו? קיבל צהוב כבר בפתיחה – את זה עוד אפשר להבין. אחר כך המשחק נתקע לחמש דקות בגלל פאול שלו שבסופו של דבר הוכרע על ידי ה-VAR כשום דבר (חה!), כאילו שצריך היה התערבות חיצונית כדי לראות שאין שם כלום. כמה דקות אחר כך הגיע האדום המטופש שלו, שנראה כאילו הושג במאמץ רב. זה מה שאמור לספק שחקן זר עם מעמד של בכיר לקבוצה שלו במשחק עונה? יהיה מעניין לראות איך יטפלו בזה בב"ש.

אבל כאמור, זה לא רק ויטור. ב"ש הגיעה למשחק הזה כשהיא שנייה למכבי ת"א בפרמטר מאוד מעניין – דקות ביתרון ודקות בפיגור. עד אתמול מכבי הובילה לאורך 37.78 אחוז מזמן המשחק שלה העונה (238 דקות). ב"ש סיפקה נתון דומה, 232 דקות, שהן 36.88 אחוז מזמן המשחק. בעניין הפיגור – מכבי כמובן לא הייתה בפיגור העונה, ואילו ב"ש הייתה בפיגור 19 דקות – רק פעם אחת העונה, מול אשדוד במחזור ה-3, כלומר 3.02 אחוז מהזמן. עם נתונים כאלה אפשר היה לצפות למשחק הרבה יותר שקול, אבל גם לפני האדום של ויטור ב"ש נראתה יותר כמו המודל העסקי החדש שלה – בני יהודה – מאשר כמו קבוצה שבאה למשחק עונה כדי לתת הצהרה.

אישית, במשך כמה שבועות חשבתי שזה יעבוד לב"ש. מכבי אמנם נראתה כמו קבוצה חזקה אבל לא משכנעת, וב"ש שידרה אנרגיות של משהו אחר. אבל זה החזיק מעמד רק עד המפגש ביניהן, ופתאום מכבי נראתה גדולה על ב"ש בכמה רמות. ולדימיר איביץ' ניצח סוף סוף משחק קריטי עם מכבי, בעיקר בזכות העובדה שהצליח להתעלות על ברק בכר בכל עמדה במגרש (למעט בשער, שם שטקוס נתן הצגה). בדיעבד זה לא מפתיע: בזמן שבכר מחזק את המודל הבני יהודאי עם נאור סבג במרכז המגרש, איביץ' יכול לזרוק פתאום לשדה הקרב את מתן חוזז – שכמעט שכחנו ממנו – ולקבל יופי של עבודה ואנרגיה. במילים אחרות: בזמן שהיריבות שלה לצמרת מחפשות כשרונות עולים אצל קבוצות נחותות מהן, למכבי ת"א יש את הכל אין-האוס, וכמעט תמיד זה גם יהיה טוב יותר.

וזו דוגמא אחת קטנה לכמה שמכבי ת"א גדולה על ב"ש ולמעשה על הליגה. לא הספרה 0 בטור שערי החובה, אלא היכולת לשלוף לפתע פתאום שחקן צעיר ישראלי מהחלק של הספסל שספק אם יש בו קליטה מרוב שהוא רחוק, ולקבל ממנו תפוקה פאסיבית ואקטיבית שגדולה ומשכנעת יותר מכל שחקן מפתח של כל יריבה.