להמריא לשמיים: שווה ללמוד ממנור סולומון

לכל דור אוהדים של הכדורגל הישראלי היה את הכוכב שלו. לדור הסבים והסבתות שלנו היה את חודורוב או את נחום סטלמך (שניהם ז"ל), אח"כ באו אבי כהן ז"ל שפרץ את הדרך לאנגליה, מלמיליאן, סיני ואוחנה שפרצו בליגה הישראלית, ואחריהם המעבר לאירופה עם ברקוביץ' ורביבו, בניון שלקח את זה מדרגה קדימה, זהבי שהפגין עליונות שקשה להתכחש לה.

כל אחד מהשמות האלה היה, בדורו ובגילו, במגבלות הזמן, דמות שאוהדי הכדורגל הישראלי יכלו להזדהות איתה, לצפות ממנה, להסתכל עליה כ"אחד משלנו" שמגשים חלומות קולקטיביים, בינלאומיים או ישראליים.

מנור סולומון הוא ללא ספק הבא בתור. הגיבור של דור ה-Z, אם תרצו. הוא השחקן שילידי שנות האלפיים יכולים להזדהות איתו ולהסתכל עליו. והפריצה שלו מתרחשת דווקא בתקופה שבה הכדורגל הישראלי לא משופע בכשרונות. היצע השחקנים שיש לנבחרת ישראל ברמה ההתקפית, למשל, דל במיוחד: הוא כולל בתוכו את ערן זהבי ומונס דאבור ו... זהו פחות או יותר. אז איך זה שסולומון מצליח? כי סולומון מגלם בתוכו את ההבדל בהתנהלות. הדוגמא שלו היא הסמל שצריכה להוביל את ההתנהלות עם שחקנים, מכל הבחינות.

ראשית, היתה שם הקבוצה שגידלה אותו. אפשר להגיד הרבה דברים לא טובים על משפחת לוזון, אבל במקרה מנור סולומון הם ניצחו בגדול. מכבי פ"ת הימרה על סולומון עוד כשהיה בן 16, לא פחדה להעלות אותו לבוגרים גם אם פירוש הדבר היה "להתגלח" על הקבוצה. פ"ת הבינה, כמועדון בינוני בכדורגל שלנו - כזה שלא מכוון לאליפות אבל גם לא באמת שווה ליגה לאומית (ותאונות קרו ויקרו) - שהיא יכולה לרווח קצת את הפאניקה, ולתת לשחקן צעיר ומוכשר את ההזדמנות בהרכב, כדי לאפשר למועדון לגדול ולצמוח יום אחד גם כלכלית.

שנית, היה שם גם את מאמן הנבחרת, אנדי הרצוג. לא פשוט באטמוספירה הישראלית לפתוח עם סולומון. בוודאי לא בסביבה שכל הזמן דורשת הצלחות מיידיות ותוצאות אינסטנט. אבל גם הרצוג, כמו אנשי מכבי פ"ת, ידע לעצור ולהסתכל על סולומון כפרויקט. היום יש כאלה שטוענים שהוא לא קיבל מספיק הזדמנות, אבל לטעמי הוא בהחלט קיבל צ'אנס סביר (ואפילו היה טוב במשחק אחד, נגד צפון מקדוניה בטרנר, במשחק שהוא הפספוס הגדול של הקמפיין) - וככל הנראה, אם תרצה אלילת המזל וד"ר מרטנס, יהיה חלק מהסגל שהרצוג יעלה למגרש בהאמפדן פארק בחודש מארס.

ובסוף, היה שם גם סולומון עצמו. לא מעט גבות הורמו כשהוא בחר דווקא בשחטאר דונייצק. אוקראינה? התפלצנו. מה יש לו לעשות באוקראינה? אבל פספסנו את העובדה שלדונייצק יש יכולת לקדם שחקנים, שהיא קבוצת צ'מפיונס ליג לגיטימית, כזו שכל שנה כמעט משחקת בשלב הבתים - וזו אולי הדרך הקשה, המורכבת, במדינה שבה השפה היא זרה ומזג האוויר קשה, אבל בסופו של דבר היא הוציאה את סולומון כשחקן יותר טוב.

וכאן נשאר רק לבקש: נורא קל להסתנוור מההצלחה של סולומון עכשיו. לעזאזל, גם אני הסתנוורתי. היה כיף להסתכל ולחייך, כשהבחור הישראלי מכפ"ס עשה את זה באחד מאצטדיוני החוץ הכי קשים באירופה. אבל הכדורגל הישראלי צריך להמשיך ולהסתכל על סולומון לטווח הארוך. מכירה מוקדמת מדי, לקבוצה גדולה אחרת, רק תעשה נזק. סולומון צריך להמשיך ולקבל דקות, להמשיך ולהרוויח את המעמד בדונייצק ובנבחרת, עוד שנה ואפילו עוד שנתיים.

עם כל הכישרון שבא לידי ביטוי עכשיו, לסולומון יש עוד לאן להמריא. ואם אנחנו מחפשים סופרסטאר ישראלי, את התשובה של הדור החדש לברקוביץ', רביבו ובניון - חייבים להירגע, ולתת למנור לעשות את שלו. הוא הרי הביא את עצמו עד לכאן. לבד. כי הוא האמין.

"אם תרצה להמריא לשמיים,
איך הם לא יחשבו שאתה משוגע,
כמו השתקפות על המים,
צלול ונקי,
תמריא".