עשתה סדר: זה מה שנתן למכבי חיפה את הניצחון הדרבי

שלוש וחצי שנים ארוכות מדי עברו על אוהדי מכבי חיפה, שנים שעברו עם לא מעט תסכול ואכזבה - מהדרבים, אבל גם מהקבוצה באופן כללי. שלוש וחצי השנים הללו נגמרו אתמול, עם ה-0:3 הגדול של הקבוצה שלהם בדרבי. זה רגע חשוב לקבוצה, וגם לקהל שסביבה שמקבל עוד הוכחה שמכבי חיפה קורצה מחומר אחר. והיא הגיעה לניצחון הדורסני שלה, בגלל שמרקו בלבול שינה ממנהגו הפעם, ובחר אחרת.

במחצית הראשונה המשחק של מכבי חיפה פשוט לא עבד. קבוצת ההתקפה הכי טובה בישראל לא הצליחה לייצר מצבי הבקעה מול ההגנה הצפופה של היריבה שלה, ושפת הגוף של השחקנים שידרה לא מעט תסכול, כשגם האוהדים הרגישו ששוב ההיסטוריה חוזרת על עצמה. עד הרגע שבו הקבוצות ירדו לחדר ההלבשה, ומרקו בלבול קיבל החלטה אחת ששינתה הכל.

ההחלטה ששינתה את המשחק מתחלקת לשניים - אחת, ההחלטה לבצע את החילוף כבר בהפסקה ולא להמתין לדקה ה-60; והשנייה, היא הבחירה בסינטיהו סלליך שהחליף את יאניק וילדסחוט. ההבדל בין השניים, הוא שבעוד ההולנדי זקוק לשטח כדי לתפקד ולשחק טוב, סלליך יודע להתמודד עם צפיפות, והוא הצליח לפרוץ את המערך ההגנתי והסגור של הפועל חיפה. בנוסף, למרות שהוא מתופקד בכנף הימנית, אבל הוא כל הזמן נכנס לאמצע ומפנה את האגף לארנסט מאבוקה, ובכך הוא מוצא את עצמו כל הזמן קרוב לרוקאביצה, ועוזר לו להגיע ליכולת גבוהה.

סלליך הוא כנראה הרכש הכי חשוב שמכבי חיפה יכולה הייתה לקוות לו בחודש ינואר. הוא החיזוק שהירוקים היו צריכים, ללא שום רכש מבחוץ, ואת זה ראינו מעל הכל אמש. הפס המתוחכם שלו ליובל אשכנזי היה בדיוק מה שהיה חסר - מסירה אחת שמסוגלת לפרק הגנה שלמה. כשסלליך נפצע, והיה צריך לעזוב בעל כורחו את מכבי חיפה, הוא היה בשיאו; כשהוא חזר, הקבוצה אליה נכנס נמצאת בשיאה, וסוד כוחו היא היכולת להשתלב בתוך המכונה המשומנת הזאת.

גיבור נוסף של הניצחון הוא כמובן ניקיטה רוקאביצה. כנראה שאם ישאלו את אוהדי מכבי חיפה, רובם היו מעדיפים לראות בחוד את ירדן שועה, אבל בלבול הלך עם האמת המקצועית שלו. רוקאביצה סיים חוזה בקיץ וכבר דובר על כך שהוא בדרך לבית"ר ירושלים, אך בלבול ידע שעל שחקן כזה לא מוותרים, חוזהו הוארך והוא קיבל את המפתחות, בגלל המהירות ויכולת התגובה - הימור ששווה את כל הקופה. עד כה, רוקאביצה החזיר על האמון בו עם 9 שערים, ואתמול הוא היה המוציא לפועל בניצחון הגדול של מכבי חיפה בדרבי הזה. זו העונה הכי טובה שלו מאז בית"ר, שם תופקד כשחקן כנף.

יצירת היררכיה בקבוצה שרוצה לזכות באליפות היא דבר מאוד בסיסי. בלבול יודע לעשות זאת היטב, וזה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה דרך רוקאביצה כחלוץ, טרנט סיינסברי שמנהיג את קו ההגנה, צ'ארון שרי שאמון על הווירטואוזיות ומצית את הדמיון, והשחקן המשתפר ביותר, שמבחינתי גם צריך להיות בקישור של נבחרת ישראל - נטע לביא, אבל גם מי שיחסר לירוקים בעוד שבועיים מול מכבי ת"א, בגלל הצהוב שקיבל.

בצד השני, בהפועל חיפה, חיים סילבס התלבט ערב לגבי אסטרטגיית המשחק: האם ללכת עם הגנה צפופה ויציאה להתקפות מתפרצות? או אולי לשחק עם כמה שיותר שחקנים טכניים ולשלוט בקצב המשחק? בסופו של דבר, הוא בחר באפשרות הראשונה, אבל הייתה לו בעיה אחת: ברגע שאתה משחק על התקפות מתפרצות, אתה חייב מהירות משלושת השחקנים הקדמיים שלך.

עם זאת, גידי קניוק הוא לא שחקן של מהירות לעומק, עדן בן בסט כבר לא מהיר כמו פעם ומי שנשאר הוא נס זמיר, שאומנם יש לו את המהירות, אבל לבדו, הוא לא יכול להחזיק התקפה של קבוצה שלמה, ולהביך את ההגנה של מכבי חיפה. גם מהקו השני, גל אראל ופרנסיסקו ג'וניור היו עסוקים מרבית הזמן במשחק ההגנה, ובשיטת משחק של שלושה בלמים, הציפייה מדור מלול ומשחר בלילתי היא להוות פקטור בשני האגפים, דבר שלא ראינו.

זה הוביל לכך שהפועל חיפה הייתה מאוד אנמית בחלק הקדמי, וכל התכנון של סילבס ירד לטמיון, כי האסטרטגיה לא תאמה את השחקנים שהיו על כר הדשא. נורה אדומה בהפועל חיפה זה הקריסה תוך עשר דקות, במהירות כזו, זו צריכה להיות נורה אדומה מצד אחד, ולהוות תמרור אזהרה מהצד השני. אני מעריך שכבר מול בית"ר ירושלים נראה הפועל חיפה שתתבסס יותר על משחק של טכניקה והתקפות מסודרות, ולא על ההסתגרות והיציאה למתפרצות, שלא היו כי אין מהירות בחלק הקדמי.