אבידות ומציאות: על מאמנים בעידן החדש

נדיר לצפות באנשים מתמודדים עם אכזבות באותה הצורה שמאמן ליברפול, יורגן קלופ, התמודד בבוקר שלאחר ההפסד לריאל מדריד בגמר ליגת האלופות. "אנחנו מבטיחים שנישאר רגועים", שר הגרמני, מחובק עם אוהדי קבוצתו. "אנחנו נחזיר את הגביע לליברפול". אחרי אכזבה שכזו, בטח לעיני כל העולם – סביר שתתאכזב. תתעצבן. תתבאס. אפילו תאבד את הראש. אבל קלופ נשאר רגוע. הוא הרים את שחקניו, לא נתן להם לשקוע בהפסד ושנה לאחר מכן הוא ושחקניו הגיעו לאותו המעמד – והחזירו את הגביע לליברפול. העונה, הרכבת של קלופ דוהרת כל הדרך לאליפות, לראשונה מזה 30 שנה. קלופ לא נתן לחניכיו ליפול, ומכל כישלון הם יצאו מחוזקים.

הרבה נאמר על יכולות האימון שלו, על הלחץ הקולקטיבי שלימד את שחקניו לעשות ועל הכדורגל שובה העין שהקבוצותיו משחקות. אך מעבר להיותו מאמן נפלא, הגישה שלו למשחק, למקצוע ולשחקנים – היא זו שעושה אותו ליוצא דופן. היא זו שגורמת לכך שהוא כבר שנים ארוכות בליברפול, וסיום הרומן לא נראה באופק. ובכל זאת, בעידן של ימנו – כלל לא בטוח שהיא תשמור אותו בתפקיד אם יגיעו שנים של בצורת וכדורגל משמים. הרי היו מאמנים מוצלחים בליברפול, אבל אף אחד לא הפך לביל שנקלי. כי הכדורגל, כמו החיים עצמם, השתנה לחלוטין. תושבי העיר ליברפול יוכלו לספר לכם שבעבר הם חיו בעולם שונה. עולם בו פועל עבד בעבודתו כל חייו, שמקום עבודתו היווה מרכיב חשוב בזהותו, שהיווה עבורו ביתו השני – אבל באמת.

אך העולם השתנה, לטוב ולרע. כיום, למעסיקים חשובה בעיקר השורה התחתונה, והעובדים שואפים תמידית להתקדם אל עבר השלב הבא. אם בעבר עבדת במקום עבודה 30 שנה, היום תסתפק ב-3 בדרך לפיתוי הבא. ובכדורגל, שבמקורו ובבסיסו התאפיין בשפיטה על סמך התוצאות המיידיות, קשה לדמיין מאמן ששורד זמן רב ללא הצלחות – גם אם הצליח בתקופות שונות.

ומליברפול באנגליה, לבאר שבע בישראל. השבוע התפטר מאמן הקבוצה מבירת הנגב, ברק בכר. המאמן שהוביל אותה לאליפות ראשונה מזה 40 שנה, ובשנתיים הבאות זכה בעוד שתי אליפויות. זה שהוביל אותה לשלב 32 האחרונות בליגה האירופית, כשבדרך הוא מפגין גמישות טקטית מרשימה ומנצח פעמיים את אינטר. ולפתע הגיעו שנה וחצי בינוניות, ופתאום ישנם קריאות מצד אוהדי באר שבע להחליף את המאמן המעוטר בהיסטוריית המועדון.

אולם בהינתן המשאבים אם היה ממשיך בתפקיד עוד שנים ארוכות, האם ישנם אוהדים שלא מאמינים ביכולתו של בכר לבנות קבוצה חדשה, כזו שתתמודד על כל התארים, גם אם לא בעתיד הקרוב? מעטים האנשים שיפקפקו ביכולותיו של המאמן המוערך, גם ברגע זה. אך מה לעשות, צורת החשיבה של כולנו השתנתה. אנחנו מדברים על האתגר הבא, על תחושות מיצוי.

הכדורגל של המאה ה-21 מסוקר בהרבה מזה של המאה ה-20, וה-4 וחצי שנים של בכר בבאר שבע מרגישים כ-14 וחצי בעשורים הקודמים. אנחנו שומעים כל התרחשות, מדווחים על כל אימון, חיים מסיפור לסיפור – ופחות משבת לשבת.  כולנו רוצים הצלחות מיידיות, מתקשים לשמור על סבלנות לגבי תהליך, חיים מהרגע לרגע, מסתכלים קדימה ולא אחורה. אז האם אפשר להאשים את בכר, שבחר לא לקחת את הסיכון בניסיון לבנות את באר שבע מחדש? הוא ניסה. אבל היום שנה וחצי זה הרבה זמן. לו, להנהלת המועדון, ולאוהדים.

נכון, לא מדובר בכלל אצבע. ישנם מקרים שונים ברחבי הגלובוס. אבל מדובר ביוצאים מן הכלל. היום אנחנו חיים בעולם של גווארדיולה ולא של פרגוסון, של קונטה ופחות של ונגר האם נמצא אחד שמוכן להמר שהמאמנים המצליחים של סיטי ואינטר ישארו בקבוצותיהם בשנים הבאות? אז זה הזמן להיפרד, עם חיוך. לזכור את ההצלחות בטרנר, ולא את האכזבות באיצטדיון נתניה. עכשיו כל אחד מהצדדים יפנה לאתגר הבא, לסיפור הבא. ומי יודע, אולי ביום מן הימים - בסיטואציה אחרת ועם שחקנים שונים - הדרכים עוד יצטלבו.