בית"ר ירושלים לא חוותה עונה כזו כבר המון שנים. לראשונה אחרי הרבה זמן, כולל בתקופת טביב (ולמרות ההגעה לצמרת ואפילו ההתגנבות לאירופה), היתה תחושה שהקבוצה מעיר הבירה חוזרת למשחק האמיתי. משה חוגג הצליח להביא לירושלים את אחד הזרים הטובים בארץ, כמה ישראלים מעולים בקיץ - ואפילו הצליח לשדרג את הקבוצה בינואר. שיווקית ותדמיתית, נדמה שאחרי תקופה ארוכה, בית"ר סוף סוף מתחילה לבנות מועדון. כך גם בשדרה הניהולית שלו, כאשר יוסי בניון מונה למנהל מקצועי, ואלי אוחנה נעלם מהרעש התקשורתי לטובת ענייני הניהול.
לא רק עבור המועדון זו היתה עונה של חזרה לתודעה, אלא גם עבור המאמן שלה, רוני לוי. גם הוא, כמו הקבוצה שלו, הסתובב לא מעט בארץ ובעולם בחיפוש אחר בית, ולא ממש מצא עד שהגיע לטדי. אבל חייו של מאמן בית"ר ירושלים הם תמיד קשים, מערכת היחסים עם הקהל כרגיל ידעה עליות ומורדות, ולא פעם - למרות עונה מוצלחת יחסית - הוא שמע מהקהל את הקריאות הישנות "תתפטר, תתפטר".
השלישייה המנהלת של בית"ר: חוגג, בניון ואוחנה כבר הכריעו, אבל עדיין עולה השאלה - האם לתת לרוני לוי להמשיך מהמקום שבו הפסיק, או להתחיל מחדש? לא מעט אופציות יושבות בחוץ ומחכות לטלפון (חלק מהמספרים אף מתפרסמים במקומונים מסוימים), ובמקביל קיים הרצון סוף סוף לייצר יציבות. אז מה עושים? ההחלטה תהיה בידיהם, והיא כנראה תתקבל בקרוב. ניסינו לבדוק את שני הצדדים של המטבע: למה כדאי, ולמה לא כדאי, לרומן בין בית"ר לרוני לוי להימשך.
חוגג. זו בית"ר שהוא רוצה לראות? (דני מרון)
למה כן
נתחיל במספרים יבשים: אחרי 24 מחזורי ליגה, בית"ר נמצאת במקום השלישי בטבלה. מאזן השערים שלה הוא 13+, ויש לה 43 נקודות; מעליה רק שתי המוליכות של הליגה, מכבי חיפה ומכבי תל אביב. בעונה שעברה, בשלב הזה בדיוק, היו לה 14 נקודות פחות והפרש שערים של 2-. אם את העונה שעברה הירושלמים העבירו במשעוליו של הפלייאוף התחתון, הרי שהעונה הם בהחלט חזרו למקומם הטבעי בצמרת, וגם הבטיחו את השתתפותם בעליון מוקדם יחסית.
שנית, היא ידעה להתגבר מקצועית על שתי מכות מאוד לא פשוטות במהלך העונה: מי שהיה אמור להיות השחקן המרכזי של העונה, מיכאל אוחנה, זז הצידה עוד לפני שריקת הפתיחה ומי שהתפתח להיות השחקן המרכזי, גדי קינדה, היום נמצא ב-MLS. ובכל זאת, במשך רוב העונה בית"ר הצליחה לשמור על יציבות, להישאר קרוב לצמרת ולייצר נצחונות. אפילו פה ושם לתת כמה משחקים יפים ששווה ליהנות מהם.
אי אפשר לספר את הסיפור של בית"ר החדשה, בלי להתייחס למאמן שלה. רוני לוי שוב הוכיח שכדי לאזן את סערת הנפש התמידית בה מצוי שאליו הגיע, נחוצה דמות שקולה, אחראית, לפעמים שמרנית - אבל כזו שמסוגלת לייצר שקט יחסי. אחרי שבשנים האחרונות מאמנים רבו עם שחקנים מעל גלי האתר, ותקריות התפתחו כל שני וחמישי, השנה נוצר שקט סביב חדר ההלבשה. למרות לא מעט דמויות סוערות ויצריות, בית"ר הצליחה להסתדר על עצמה, ולעלות בראש אחד. לפעמים זה הצליח ולפעמים פחות, אבל נדמה שרק על היכולת לייצר שלווה במקום שבו אין שלווה אף פעם, שווה לתת לרוני לוי את הצ'אנס גם בשנה הבאה.
אוחנה. כבר שכחו שהוא נפצע (מאור אלקסלסי)
למה לא
את טיעוני התביעה, במקרה הזה, צריך לייחס פחות למספרים ויותר לתודעה של המועדון בשעריו נכנס לוי. למרות שבשנים האחרונות היא לא באמת היתה "במשחק של הגדולים" (רחוקה מאוד מהפועל באר שבע או מכבי תל אביב ששלטו בעשור האחרון ללא מיצרים), הקהל של בית"ר ירושלים והסביבה שלה עדיין תופסים אותה בתור אימפריה. שתי האליפויות בשנות התשעים, שעליהם גדלו יושבי היציעים היום, לא רק סיפקו רקע, אלא גם סוג של מורשת קרב. מבחינתם, בית"ר היא לא מועדון בבנייה, אלא מועדון צמרת לכל דבר.
וכאן מגיעה ההתנגשות עם לוי. לכן שריקות הבוז, לכן הדרישות לפיטורים. מי שרואה את עצמו כטורף העל, לא יכול להסתפק בשאריות. החילופים ההגנתיים של לוי, חוסר היכולת לפרוץ קדימה (למרות שלטענת הקהל, ואולי לא רק לטענתו, יש לבית"ר את הכלים לשחק יותר פתוח), ובעיקר תחושה שבהרבה מקרים בית"ר לא מספיק נהנתה מהמשחק, יצרו את הדיסוננס. אוהדי בית"ר, כזכור, כבר העיפו מאמן אחד שהצליח להביא תוצאות על הדשא, אבל לא הביא מספיק ניצוצות מבחינת רמת משחק. הרבה פעמים העונה, רוני לוי הרגיש כמו שחזור של אותה עונה.
בעונה הסדירה, בית"ר ירושלים פגשה ארבע פעמים את מכבי חיפה ומכבי תל אביב. צריך לשים דברים על דיוקם: שתיהן קבוצות עמוקות יותר מבית"ר, חזקות יותר מבית"ר, עם שחקנים טובים יותר בכל עמדה במגרש. ובכל זאת, מתוך 12 נקודות אפשריות במפגשים האלה, בית"ר הוציאה ארבע בלבד. שלוש במשחק האחרון מול מכבי חיפה בטדי, נקודה (שעליה אפשר לדבר) בסמי עופר מול מכבי ת"א, ושני הפסדים קלים בצורה בלתי נסבלת בטדי לאלופה, ובסמי עופר לטוענת לכתר. ההתבטלות המסוימת בפני הגדולות היא אולי כורח המציאות בעיניו של לוי, כפרגמטיסט. בעיניי הקהל היא משהו לא פשוט לעיכול.
וכשברק בכר יושב בבית, וכשאופציית המאמן הזר שבה ועולה, בית"ר מרגישה שהיא מסוגלת ליותר ממה שיש לה. שביכולות הכלכליות, וגם ברמת הסגל, היא יכולה לפרוח עוד יותר מהמקום שהגיעה אליו. האויב הכי גדול של הטוב הוא המצוין, כך נאמר, ובית"ר ירושלים היא מועדון שחי בגדול, חולם בגדול - וגם מחפש תוצאות גדולות בהרבה. פלייאוף עליון, אחרי הכל, היה לה גם בימים של טביב.
אוהדי בית"ר. לא התחברו ללוי? (דני מרון)