זה התחיל בלברון ג'יימס. על הרעיון שה-NBA ישוחק ללא קהל בגלל התפשטות וירוס הקורונה הוא אמר בנחרצות: "אני משחק בשביל הקהל. אם אגיע לאולם ואין שם אוהדים, אני לא מתכוון לשחק". חשבתי שזו התבטאות יהירה וטיפוסית של המלך, אבל בסמוך לזה נתקלתי בפייסבוק בתמונות של הארנה הריקה שהעלו ידידים לפני המשחק של הפועל ירושלים מול פרישטרי תחת הכיתוב "עצוב" כאילו אירעה טרגדיה. חבר יקר אחר קבע אתמול בפוסט כי "אין ספורט ללא קהל!" והיום במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" המשיכו עם הוויב הטרגי ומרחו שוב את המילה "עצוב" על תמונת יציעים ריקים בשער המוסף.
ואני שואלת: באמת?? באמת אין קיום לספורט כשהוא ללא קהל? באמת האנרגיות הטרגיות מתאימות כאן, בטח כשמדובר בישראל, או שהן משדרות אטימות מסוימת? כלומר, ברור שבספורט יש אלמנט בידורי, שאווירה מחשמלת ביציעים משדרגת בטירוף את החוויה של הקהל עצמו, של הספורטאים על המגרש ושל הצפייה בבית. ברור שזה מבאס כשרגילים לזה ואז זה איננו, וברור שיש כאן הפסדים כלכליים. אבל האם זה מרכיב הכרחי, בסיסי במונח "ספורט"? ואפילו "ספורט מקצועני"? ברור שלא.
לפי החשיבה הזו, ענפים קבוצתיים שלמים של נשים שמשחקות בישראל מול יציעים דלילים לא ייחשבו "ספורט". אוקי, לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה לדוגמא הזו של חלק מהקוראים כאן, אבל זה נכון גם לגבי ליגות גברים שלמות בארץ. כדוריד וכדורעף, ומשחקים בליגה הלאומית בכדורגל. ומה לגבי קלעים וסייפות ושייטים – האם שתי מדליות של ישראל באולימפיאדה הושגו במקצוע שאינו ספורט?
גל פרידמן. לא ספורט?
והאם הספורטאים משחקים רק למען הקהל, ותו לא? זו הרוח הספורטיבית, או שזה רק ביטוי לסלבריטאיות ולאגו של ספורטאים עשירים ומפורסמים? איפה האדם בן ה-30 שקם בבוקר לשים כדור ברשת כי זה הדבר שהוא הכי אוהב, ומתאמן להגיע כל הזמן להישגים כדי להוכיח, קודם כל לעצמו, שהוא יכול? היכן הילדים ששיחקו שעות במגרש אחה"צ ורק חלמו להמשיך ללבוש גופיה מיוזעת בבגרותם? איפה הקובי שקלע בבית גרביים מגולגלות לסל מאולתר? זה מה שאנחנו רוצים לשדר לילדים ולילדות שלנו? שאם אין קהל אז זה לא שווה?
ובואו, לברון ומכבי תל אביב והפועל ירושלים משודרים בטלוויזיה, אז קצת פרופורציות (כשמדובר בלחץ שמפעילה מכבי כדורסל, קבוצת חוץ לא טובה, לקיים משחקים כסדרם, מרגיש שלא אכזבת האוהדים עומדת לנגד עיניה אלא כי היא זוקפת ניצחונות בית רבים שלה העונה לאפקט יד אליהו, ופחות ליכולת שהפגינה).
בקיצור, אנחנו חיים בתקופה דרמטית, לא בטוח שצריך להוסיף לזה דרמות. וחשוב מכך - התייחסויות כאלה מוזילות בעיניי את המשמעות הטהורה של התחרות והשאיפה לניצחון בכל מחיר, לא משנה עם עשרה או 10,000 צופים בך.
לברון. איפה יצר התחרות? (Getty)