רק בן אדם: מכבי תל אביב שגתה כשצינזרה את שכטר

עושה רושם ש"פרשת" איתי שכטר נפלה לכולם בזמן. לתומכים ולמתנגדים זו היתה הזדמנות נהדרת לחזור לתודעה, בתקופה שבה אין ספורט; לתקשורת הספורט זה היה אייטם קל בתקופה שבה, בוא נודה על האמת, אין המון נושאים לעסוק בהם; ולפוליטיקאים (בטח לפוליטיקאים לשעבר - אהלן, אורן חזן) זו בטח שעה נפלאה לחזור ולדהור שוב על הסוס הלאומני. ובהחלט, נורא קל להתגולל עליו: חלוץ מכבי תל אביב ביצע צעד מעורר מחלוקת, של הזדהות עם קמפיין פוליטי בעייתי, בסיטואציה רגישה ביותר.

אני לא מאוהביו הגדולים של קמפיין הליכוד נגד הרשימה המשותפת. אבל זו דעתי. דעתו של שכטר (כמו גם כנראה של כמה מחבריו לקבוצה, וחבריו לקבוצות אחרות) שונה, וכל עוד זה במסגרת החוק, גם לה יש מקום וזכות ביטוי.

וכאן נשאלת השאלה: "האם ספורטאים יכולים להביע דעה?". יהיו מי שיטענו, במידה כזו או אחרת של צדק, ששחקנים אינם דמויות פרטיות; הם מודלים לחיקוי, ולכן כל מילה שלהם או כל ביטוי שלהם נמדדים בקפידה, והם צריכים לקחת את התגובות בחשבון. אני סבור אחרת: לטעמי, כדורגלנים אינם שונים מכל אדם אחר, בכל תפקיד אחר. כפי שלא היה עולה על הדעת לבעל סטייקיה לצנזר מלצר שלו ברשתות החברתיות, כך גם לקבוצה של שכטר אין זכות - לטעמי - להגיד לו מה ניתן או לא ניתן להביע בחשבון פרטי ברשת חברתית.

והדגש כאן הוא על המילה "פרטי"; כל עוד הדבר לא נעשה תוך זיהוי עם הקבוצה או המעסיק בו הוא עובד, כל עוד שכטר (או כל שחקן אחר שהיה באותה רשימה) לא עלה למשחק עם כתובת פוליטית על הזרוע ולא חשף חולצה עם דמותה של אישיות פוליטית אחרי שער - זכותו המלאה היא לומר את דעתו כאשר החשבון הוא אישי, כשזה נעשה תחת שמו הפרטי, ותוך ידיעה (גם אם לא כתובה) של העוקב או הצופה, שמה שנאמר - נאמר על אחריות הכותב בלבד. האינסטגרם או הטוויטר, על אף פומביותם, הם בסך הכל הארכה לסלון הביתי של אדם. לא היינו דופקים לשכטר בדלת ומבקשים ממנו לא לדבר על נושאים פוליטיים עם חבריו, ואין לנו (או למעסיקו) זכות להתערב במה שהוא בוחר לנכון להעלות בחשבון אישי.

בשנים האחרונות, אצל לא מעט גורמים בחברה הישראלית, יש רצון מאוד גדול שספורטאים יהיו מעורבים חברתית. שלא יישבו על הגדר, שיביעו עמדה בנושאים בוערים ויתייצבו על המגרש (תרתי משמע). רגעים כמו ההתנצחויות של לברון ג'יימס בדונלד טראמפ, או התמיכה הציבורית בקולין קאפרניק, זכו ללא מעט תגובות של "מתי אצלנו". ובכן, כמאמר השיר של להקת "טיפקס", הנה זה בא גם אצלנו. וככה נראית הבעת דעה פוליטית, במציאות המורכבת של ישראל 2020. כאשר בוחרים לשחרר את החבל, אפשר למשוך אותו לכל מיני כיוונים, ואת כולם צריך לקחת בחשבון.

לטעמי, אגב, לספורטאים יש מקום בדיון הציבורי, בדיוק כמו לרוקחים, רופאים, מוסכניקים או מלצרים בבתי קפה. הם לא מיוחדים בשום צורה, ודעתם גם לא נחשבת (מטוב עד רע) יותר מאשר של כל אזרח אחר. מי שמעניק להם חשיבות, מי שהופך את דבריהם לדברי אלוהים חיים, עושה זאת על אחריותו. הציפייה מספורטאים שייאלמו דום, ש"ישחקו את המשחק" ולא יהיו עם אותם אינסטינקטים כמו שלכם ולי יש, היא לא באמת מציאותית וצריכה להיפסק.

ועוד מילה: העסקה לשחרורו של גלעד שליט הייתה אירוע לא פשוט בחברה הישראלית. היא עמדה במחלוקת אדירה, גם תוך כדי האישור והמו"מ, בין תומכים למתנגדים. גם אם הרצון ששליט ישוב הביתה היה שותף לכולם, לקריאה לשחרורו הייתה משמעות ברורה לעין: ביצוע עסקה, מעוררת מחלוקת, שפירושה שחרור של לא מעט אסירים. ואז, ההתאחדות לכדורגל (עוד לפני שקמה המנהלת) ניהלה קמפיין, בהשתתפות שחקני כל הקבוצות, עם שמו ודיוקנו של החייל החטוף (שמאז חזר הביתה, תודה לאל). זו היתה הבעה של עמדה פוליטית, לא פחות מהמהלך הנחפז של שכטר אתמול בצהריים. וגם את זה צריך לזכור.