ההשלכות של משבר נגיף הקורונה משפיעות על עולם הספורט בכל מיני צורות וכיוונים - מועדונים מפסידים לא מעט כסף, האוהדים משתעממים בבית וכמובן הספורטאים לא שומרים על כושר וחלקם מקצצים במשכורת או יוצאים לחל"ת. אבל יש גם כאלה שהתפשטות הווירוס הובילה אותם לקבל החלטה הרבה יותר גורלית, כנראה מטעמי גיל ותזמון - ההחלטה לפרוש מפעילות. כך עשה היום (שלישי) יואב נאמן, אחד משחקני הכדוריד הישראלים הגדולים בכל הזמנים.
"אני מניח שהדרבי האחרון היה גם המשחק האחרון שלי", הוא אמר בראיון לאתר איגוד הכדוריד. "יש תחושת החמצה מכך שבאמת הייתה לנו הזדמנות טובה וריאלית לזכייה בשני התארים. היינו במומנטום מצוין. התחברנו והשתפרנו ככל שהעונה התקדמה. אפשר להתעסק ב'מה ואם', והמחשבות רצות לכיוון עונת פרישה מהסרטים שהייתה יכולה להיות. אבל עם כל הצער וההרהורים שהצטרפו בתקופת האחרונה, אני אצטרך להשלים עם העובדה שזה לא יקרה. עונה נוספת לא על הפרק, אפילו שלמדתי לא לסגור דלתות לחלוטין אף פעם".
נאמן, בן 40, הקפטן והסמל הגדול של מכבי ראשל"צ, קיווה ששנת הפרישה תסתיים אחרת, עם האפי-אנד של הנפת צלחת אליפות, גביע המדינה ואולי שניהם. אבל משבר הקורונה לא גורם למספר 3 בצהוב-כחול להרהר ולערער על ההחלטה שהתקבלה. "ההחלטה על סיום הקריירה התקבלה בבית, בשיתוף עם אשתי מיטל, כבר לפני שהחלה העונה. אני מבחינתי כנראה אף פעם לא אמצה את העניין עם הספורט הזה. גם היום אני מלא תשוקה למשחק, ואולי בגלל שהיו אלה גם הרגעים האחרונים על הפרקט, התשוקה אפילו גדולה יותר".
"אני מרגיש עדיין טוב פיזית וחד. אני לא עייף מנטלית, ולפי העונה האחרונה גם מרגיש סופר לגיטימי ברמות של צמרת הכדוריד הישראלי. אחרי שאמרתי את כל זה, צריך לשים לזה סוף מתישהו, כי באמת הייתי רוצה לשחק כדוריד עד הקבר. החלטנו שזה הזמן, שלחגוג ארבעים על הפרקט זה מספיק יפה. אחרי כל השנים שהבית, אשתי והילדים ספגו, תמכו והכילו את כל מה שאומר להיות ספורטאי מקצועי ותחרותי, הגיע הזמן שלהם, והגיע הזמן של אשתי לפרוח".
קיווה לסיים את עונת הפרישה עם סוף שמח (צילום: הדר ואן קולא, איגוד הכדוריד)
איך אתה מסכם את העונה הזו של מכבי ראשל"צ?
"העונה הזו הלכה לכיוון מצוין מבחינתנו. מובן וברור שאחרי שהקבוצה שינתה פניה כמעט לחלוטין: שוחררו המון שחקנים מובילים, משלושה זרים נשאר אחד, נעשתה הצערה משמעותית של הסגל, והענקת המפתחות לכמה שחקנים צעירים יותר. כל זה יחד עשה רושם שאנחנו הקבוצה הרביעית באיכות, בערך. העונה הזו הזכירה לי עונות בתוליות בתחילת תור הזהב של המועדון, שכללו המון תהליכים: התלכדות של חברים, הפיכה לקבוצה שמבינה מאוד מה היא רוצה מעצמה, התבגרות של שחקנים וכבני אדם, שיפור וקפיצת מדרגה של החבר'ה. כל אלה גרמו לעונה הזו להיות מעניינת, מספקת, מגרה, ואחת שאני נהניתי ממנה מאוד. אחת הכיפיות שלי בעשור האחרון".
אז למה פרישה? אתה בסך הכל בעונה טובה, גם ברמת התשוקה.
"זה משהו שהחלטנו עליו. אני כבר בגיל 40, 23 וקצת עונות בליגה, המון תארים קבוצתיים ואישיים. המון הנאה וחוויות. צריך להגיד תודה על מה שהיה. אין מלבד ההחלטה שקיבלנו בבית והיה על השולחן כבר שנתיים, שום אלמנט נוסף. אני לא מחכה למצוא את הריגוש הבא בחיים שלי, כי לא שבעתי מהריגוש של המשחק, וגם לא מצפה שמשהו יצליח לרגש אותי באותן רמות. מקווה שאופתע לטובה".
איך אתה מעביר את התקופה הזו?
"התקופה הזו, הזויה וסוריאליסטית ככל שתהיה, כבר הפכה לשגרה. הידיים שלי מלאות ולמדתי כבר בעבר לדעת שאין ואקום בחיים האלה. תמיד ייכנס משהו שיתפוס את הזמן. אני במיוחד הפכתי לאיש משפחה למופת. אני המון עם הילדים בבית ומפעיל אותם. שובר את הראש מה לעשות הפעם ובמיוחד מכיל אותם. יש לי שלושה ילדים בגילאי עשר, חמש ושנה שזה אתגר בפני עצמו. מעבר לזה אני מנסה להתאמן כמה שיותר ונהנה לבלות, לדבר ולשתוק עם אשתי".
איך מסכמים בכלל קריירה עשירה כמו שלך?
"אפתח בנושא הסמל - לא נעים לי וגם מי אני שאכתיר את עצמי. אני יודע לבטח להגיד שהייתי חלק משמעותי ומוביל באחת השושלות הגדולות בכדוריד הישראלי לדורותיו: 7 אליפויות ב-8 עונות, 12 עונות כמעט רצופות, הפסקה של שנה אחת, עם תואר אחד לפחות. זכיתי להיות הקפטן בתקופה הזו ולשחק בקבוצות מצוינות עם שחקנים אדירים, מאמנים מצוינים, במועדון שאני כל כך אוהב ושאיתו הצלחתי, עם עוד לא מעט אנשים, להחזיר לקדמת הכדוריד אחרי שנים שחונות".
"לאורך השנים האלו הייתה לי הזכות להניף 8 גביעי מדינה. כמו כן זכיתי להיות קפטן נבחרת ישראל לתקופה מסוימת, ושיחקתי עשרות משחקים בנבחרת, בדורות שונים והייתי חלק מההעפלה של הנבחרת לאליפות אירופה בשנת 2002. במיוחד אני מודה על כל הדמויות המעניינות שפגשתי בדרך. את כל החוויות המדהימות שאספתי והמקומות שיצא לי לראות. יותר מהכל, אני מודה שהחלק הגדול והארי מהדרך עשיתי עם חברים שהכרתי מהכדוריד והפכו לחבריי הטובים ביותר. שותפים לדרך, וזה הפך את המסע הזה למיוחד עוד יותר".
במדי הנבחרת (צילום: דוד פליגל, באדיבות איגוד הכדוריד)
בעידן הספורט של היום, שחקנים כמוך או כמו עידן מימון עד הפרישה, ששיחקו בקבוצה אחת, זה משהו נדיר. אתה שלם עם הבחירה או שמרגיש שאולי החמצת התנסות במקום אחר? וכמובן יציאה לשחק באירופה?
"אחד הספורטאים האהובים עליי בכל הזמנים, ביל ראסל, ששיחק כל הקריירה שלו בבוסטון סלטיקס וזכה איתה ב-11 אליפויות, אמר פעם: 'כל רגע שלבשתי את הגופייה של בוסטון הייתה אושר צרוף בשבילי', כך גם אני מרגיש. הייתי ועודני גאה ללבוש את החולצה הצהובה-כחולה של המועדון שאני קשור אליו בנימי דמי. אני דור שני בו לאחד מהאנשים החשובים בתולדות המועדון, אבי - בני נאמן, שהקים את בית הספר לכדוריד במועדון, בין היתר לזה ששיחק שם ועוד. אני מגדל את הדור השלישי. בתור ילד ובמיוחד בתור נער שראה את הפועל ראשל"צ הגדולה של שנות התשעים מפרקת את הליגה, חלמתי בדיוק את מה שהגשמתי - להחזיר עטרה ליושנה, להיות הקפטן ושחקן מוביל במכבי ראשל"צ עטורת הישגים. אפילו שהייתי בגיל 35 במגעים מתקדמים עם מכבי ת"א, כל מה שבאמת רציתי הוא לשחק כל הקריירה ולפרוש במכבי ראשל"צ".
"אני חושב שנראה פחות ופחות שחקנים כדוגמת עידן או כדוגמתי, אבל זה דרכו של עולם הספורט וגם בו ובכל מקום אחר בעולם הזה יש מעטים כמונו, אם להיתלות בענפים גבוהים, כמו בראיינט, ג'ורדן, טוטי ומאלדיני. כן, לחלום הזה התלווה חלום נוסף - לשחק ולהגשים את עצמי מקצועית ולחוות את החוויה של לשחק באירופה. ההזדמנויות הרצינות הגיעו בטיימינג בעייתי: הראשונה מדנמרק בגיל 21, לאחר השחרור מהצבא ובדיוק בעונה שיוסי גבע הוביל מהלכים לייצר קבוצה שתיאבק על תארים ולא ראה איך אני הולך. בסופו של דבר, זה קרה לטובה כי זו הייתה תחילת השושלת באותה עונה. בגיל 26 קיבלתי הצעה מקבוצה ששיחקה דאז בליגת האלופות, אך לא ראיתי את עצמי עובר לגור בסארייבו בירת בוסניה. ההזדמנות הרצינית האחרונה הייתה בגיל שלושים, מעבר לליגת המשנה בגרמניה, והיא נפלה על פרטים טכניים. בכללי אני מרגיש מאוד שלם עם הדרך שהתנהלה הקריירה שלי".
אם הזכרנו את עידן מימון, אתה רואה את עצמך משתלב כמוהו כמאמן, במכבי ראשל"צ כמובן?
"קודם כל הבית זקוק לתקופת צינון. אני מחזיק בתעודת מאמן ואימנתי בעבר במחלקת הנוער. זה תמיד מעניין אותי, גם ברמת הנוער, אבל בטח לא אקפוץ מידית לאימון הקבוצה הבוגרת. נראה מה יהיה במועדון עכשיו עם כל ענייני הקורונה, אבל אני רואה את עצמי שנה הבאה מתחיל בווליום נמוך, לאמן את קבוצת המצוינות של כיתות ט'-י' לדוגמא, שזה אימון העשרה או שניים בשבוע".
מה עם השתלבות בתפקיד ניהולי?
"אני מעריך שגם זה יקרה באיזה שלב אבל גם זה לא יהיה בעונה הקרובה, לפחות ברמה הרשמית. אני עוסק בכובעי השני בניהול ספורט, וזה עולם שמעניין אותי, אבל אני גם מאוד אוהב וסומך על הצוות המנהל הנוכחי של המועדון, וגם זה עוד לא הזמן. אני בטוח אשאר קרוב לקבוצה הבוגרת בשנה הקרובה. אעזור לג'ו מתתיה במה שיבקש. אעזור מנהלתית איפה שיצטרכו, ובטח שאהיה אוזן קשבת ומייעצת לשחקנים כדי לתמוך ולהכווין אותם".
איך אתה רואה את היום שאחרי בעונה הבאה, בהנחה שמשבר הקורונה יגיע לסיומו?
"התקופה הזו מלאת חוסר בהירות. אני לא יודע איך ייראה המחר, ואני חושב שזה תלוי מאוד מתי יתחיל אותו מחר. ככל ששגרת הקורונה תימשך כך יהיה מסובך יותר. אני עובד בעבודה נוספת, גם היא בתחום הספורט (מנהל את אצטדיון האתלטיקה העירוני ומנהל את תחום הספורט התחרותי בראשל"צ), וברור לי שזה ישפיע מהמסד ועד הטפחות".
"המשמעויות הן לכל הכיוונים: יהיו פחות תקציבים ורמות השכר ישתנו. לא יודע מה יהיה לגבי הזרים, אבל זו תהיה תקופה לא פשוטה לכדוריד ישראלי כחלק מכל הספורט. מלבד תקציבים עירוניים, טוטו ומרכזי הספורט, יהיה קשה לגייס ספונסרים. יהיה קשה יותר לגייס ילדות וילדים, נערות ונערים לבוא לשחק ולצאת מהבית. אני חושש שרמת המשחק תרד בארץ בשנה הקרובה, ותהיינה השלכות על העתיד. פחות זרים כנראה וגם פחות איכותיים כנראה. חלק מהשחקנים הוותיקים יותר יתקשו לשחק בסכומים החדשים שיהיו וחלקם יפרשו. אני מקווה שאתבדה".
לא ממהר להיות מאמן (צילום: הדר ואן קולא, איגוד הכדוריד)
נאמן התייחס בריאיון גם להתפתחות שחוות נבחרות ישראל בשנים האחרונות ועל מגמת יציאת השחקנים הצעירים לליגות אירופיות: "אני מקווה שכל התהליכים המתרחשים בשנים האחרונות באיגוד, בחלק מהמועדונים ובגישה של שחקנים צעירים ומאמנים צעירים רבים, השתפרה והתמקצעה. כל אלה סוף סוף מהווים ניצנים של התקדמות אמיתית".
"אני בתחושה שהכדוריד בארץ מתקדם כל השנים, אבל לעומת שאר המדינות באירופה אנו מתקדמים 'בייבי סטפס' כאשר כולם כבר רצים. מדינות שפעם היינו עדיפים עליהן בהרבה, עוקפות אותנו. מנגד, פרויקט גרמניה, אפשר להתווכח אם הוא מנוצל כראוי, על התהליך החינוכי שעוברים בו וכדומה, אבל אני בטוח שהוא משיג תוצאות. שחקנים רבים הרימו את הרמה ואת ההבנה של מה כדוריד עילית דורש, ובמיוחד חלון הראווה שהוא פותח לשחקנים הצעירים".
נאמן המשיך: "בנוסף, גדל פה דור מאוד מוכשר עם שחקנים כמו יואב למברוזו, קסם עמיאל שלנו, דניאל מוסינדי, ובנבחרת הבוגרת יש יותר עילויים פיזיים כמו שניר נציה, ושחקנים מוכשרים אחרים מביאים אותנו לתקופה מעניינת ואופטימית בעתיד. תוסיף שחקנים בעלי יכולת זריקה מרחוק ששנים ארוכות, אם בכלל, לא היו בארץ - כמו רם טורקניץ ואדיר כהן, וחתול כמו דן טפר... יהיה כיף גדול. רק צריך לזכור שצריך סבלנות, צריך מזל והגרלות מאירות פנים".
מניף עוד תואר (צילום: דוד פליגל, באדיבות איגוד הכדוריד)
לסיום, לכבוד ראיון הפרישה נאמן בחר את ההרכב של השחקנים הכי טובים ששיחק איתם או נגדם לאורך השנים.
"הכי קל יהיה לי לבחור מבין חבריי במכבי ראשל"צ כי התקופה איתם הייתה ארוכה, אינטנסיבית ומשמעותית יותר מזו בנבחרת, ואלו חבר'ה שאני מכיר את היכולות שלהם הרבה יותר טוב. עדיין יש דמויות כמו עידן מימון, שלא צריך להעביר במילים על כמה גדול הוא היה, וכמה כיף היה לשחק בתור פינה לצידו, כי הוא מוסר בחסד עליון. וובה זייקמן היה לבטח השוער שההתמודדות מולו תהיה הכי זכורה לי. אבישי סמולר נכנס לשביעייה שלי, כי הוא פנומן אמיתי".
"אבל אתחיל מהבחירות הקלות מבחינתי: פינה יד ימין, ללא ויכוח והכי קל מבחינתי, הוא גל אברהם. מפלצת כדוריד בכל הבחינות. מוכשר, אתלטי, קשוח, מגוון. שוער - יוליאן סטראט - אגדת כדוריד, ווינר על שכל כך הרבה פעמים הכריע במו ידיו, רגליו גופו את גורל התארים. פיבוט יהיה דוד עמר. שיחקתי עם הרבה מצוינים בעמדה הזו - דן מירקוס ועומר דבדה בנבחרת. עופר לוזון, חן בירנבאום חברי הטוב ועומר גרא, שהוא אחד הפיבוטים ההתקפיים הטובים ששיחקתי איתם. כולם נהדרים אבל דוד עמר היה כל כך טוב, כל כך חדשני וכל כך משפיע על המשחק מהעמדה שלו. פינה יד שמאל, כפי שאמרתי, סמולר - פשוט מוכשר בטירוף, ואחד המהנים ביותר לראות".
"עכשיו העמדות האחוריות, והן היו לי יותר קשות עם הרבה דילמות על כל עמדה: מקשר יד שמאל יהיה יוהן רושקה. השחקן שגדל והשתפר יחד איתי, וזכה יחד איתי ברוב התארים. הוא הפך משחקן לא רע למפלצת כדוריד אתלטית. רושקה הוא שחקן של משחקים גדולים, ובגמרי הגביע תמיד היה טוב. התחרות הייתה קשה כי רנאטו ווגרינץ' הוא הזורק לשער הכי טוב שפגשתי. קריבוקאפיץ' היה גאון הכדוריד הכי מבריק ששיחקתי איתו, וזכיתי לשתף פעולה עם עידן מימון, גדול שחקני הכדוריד הישראלי".
"מקשר יד ימין. גם כאן היה לא פשוט. איוון קראצ'יץ ופיליפ מריאן היו מצוינים בשני צידי המגרש, כל אחד עם היכולות שלו. דובי ישועה היה השחקן הישראלי הכי משפיע ומשמעותי ששיחקתי איתו, והוא יכול היה לעשות הכל. השיא שלנו יחד היה קצר יחסית - שתי עונות עד שנפצע ולא חזר ליכולתו. הבחירה שלי היא בתום מטלון. הפרסונה שהוא הביא למגרש, ששונה מהאיש הנעים והשקט שהוא באמת - של אריה שמשחר לטרף. הווינריות הגדולה שלו, היכולת שלו מגיל צעיר לנהל אגואים סביבו, הצטרפו ליכולות המשחק המצוינות שלו והפכו אותו לבחירה שלי".
"מרכז, אולי העמדה שהייתה לי הכי קשה. עם אולג בוטנקו זכיתי לשחק רק קצת בנבחרת. כנ"ל עם עמיר שור, שהיה המרכז שלי בכל השנים הנבחרות הצעירות, שנים שבהן מאוד נהניתי מכדוריד ועשינו בהם הישגים יפים. היה את אמיר לנגליב עם קבלת ההחלטות וראיית המשחק הנפלאה שלו ואת אריאל רוזנטל שהיה הכי גולר מהמרכזים ששיחקתי איתם, וכמובן את ולדי קופמן שמבין כדוריד ברמת דוקטור וטוב בשני צדי המגרש. השניים הראשונים שלי הם תומר יזרעאלי, שכמו דובי, נפצע מוקדם מדי. הוא היה שחקן אדיר ואחד שנהניתי משיתוף הפעולה איתו הכי הרבה. הזוכה שלי הוא המאמן האחרון שלי, ג'ו מתתיה. הוא לא השחקן הטוב ברשימה הזו שהזכרתי, אבל הוא היה מנהל העבודה הכי טוב ששיחקתי איתו. הוא ידע מתי, את מי להפעיל ונגד מי בצורה הכי מדויקת, והוא שיחק ליד כמויות מטורפות של "כוכבים" ואגו לאורך השנים, והצליח להשליט שם סדר".