28 במאי 1922 הוא תאריך היסטורי בדברי הימים של הכדורגל הפולני. הנבחרת הלאומית התייצבה למשחק השלישי בתולדותיה, בשטוקהולם מול נבחרת שבדיה. בשני משחקי הידידות הראשונים שקיימה, היא לא הצליחה למצוא את הרשת והפסידה. בדקה ה-27 היכה הבלם המקומי איינאר המינג את ליאון ספרלינג ברחבה. פנדל נשרק, ואל הכדור ניגש המגן הימני של הנבחרת, יהודי צעיר בשם יוסף קלוץ.
"קלוץ דחף את הכדור ברוגע, בבעיטה חזקה אל הפינה הימנית. השוער אפילו לא זז", תיאר עיתון ספורט מקומי את המתרחש. קלוץ עשה היסטוריה: לנצח, הוא ייזכר ככובש השער הראשון אי פעם של נבחרת פולין. בסופו של דבר, הנשרים הצליחו לגבור 1:2 את השבדים, ויחד עם השער רשמו גם ניצחון ראשון. אלא שמה שהיווה התחלה עבור הכדורגל הפולני, התברר כסוף של קלוץ. זו היתה הופעתו האחרונה אי פעם במדי הנבחרת.
יוסף קלוץ נולד ב-1900 (לפני מאה ועשרים שנה) בקראקוב. את הקריירה העביר בשני מועדונים: יוטז'נקה המקומית ומכבי ורשה, שתיהן קבוצות שהשתייכו למיעוט היהודי בפולין. בהופעה הראשונה שלו, קלוץ והנבחרת ספגו ביקורת חריפה במיוחד מהתקשורת המקומית, שכינתה את ההפסד 1:0 (במשחק הראשון אי פעם!) "הפסד מביש". אבל לאחר מכן, מעיד השוער מיאצ'יסלב ויזנ'בסקי, הוא הפך למעוז ההגנה. "קלוץ הפך היות טוב מאוד במשחקים האלה, הוא תמיד יצא ראשון לכדורים, היה לו משחק ראש טוב, והוא הצליח גם לתת כמה פריצות", הוא הודה בראיון לתקשורת הפולנית.
משפחתו של קלוץ עם אברהם גרנט בטקס לפני משחק הנבחרת בפולין (ממעמקים)
לא ברור מה היתה הסיבה שהופעתו השנייה היתה גם האחרונה במדי הנבחרת, וגם אין תיעוד לגבי מה שהתרחש אחרי שנת 1927. דבר אחד בטוח: המעגל המצמרר הסתיים כאשר כל שלושת המעורבים בהישג ההיסטורי בשטוקהולם סיימו עם אותו גורל. המאמן דאז, יוסף לוסטגרטן, נעצר בלביב ב-1939 ועבד 17 שנה במחנות סטאליניסטים. ספרלינג, שסחט את הפנדל, נרצח בערב חג המולד 1941 ע"י קצין גסטאפו שיכור, גם כן, בגטו אשר בלביב. וכך היה גם גורלו של קלוץ עצמו; הוא נשלח לגטו ורשה, ונרצח ב-1941 בהוצאה המונית להורג ע"י הנאצים.
ובכל זאת, רק לפני כשנה ידעה ההתאחדות הפולנית לכבד אותו. זה קרה לפני המפגש בין פולין לישראל, מעט אחרי יום השנה ה-97 למשחק ההוא בשטוקהולם. בטקס מיוחד, הפולנים זכרו את האיש שעשה עבורם היסטוריה. רק אז. ההישג ההיסטורי ישב שנים בארכיון, ונדרש רק שהיהודים יחזרו לפולין למפגש כדורגל, כדי שהיהודי שפרץ את הדרך לפולנים יזכה להכרה. זהו צחוק הגורל של יוסף קלוץ, שזכרו עלה באיחור - אבל עלה. ולעולם לא יוכל להישכח יותר.
והטקס לא נערך ללא מחלוקת ברקע; הוא התרחש כאשר מערכת היחסים בין ישראל לפולין ידעה מתח, אבל כאן נכנס יו"ר ההתאחדות הפולני שספד לו: "זו הזדמנות לזכור שפולין תמיד היתה מדיה רב תרבותית, עם דתות רבות - כזו שבה יוסף קלוץ, מהעם הנבחר, שיחק עבור הנבחרת שלנו". יואב דקל, הנכד שלו שהגיע לטקס אמר: "כדורגל אמור לקרב בין אנשים, גם בין יהודים ופולנים. אנחנו מקווים שהסיפור של יוסף יזכיר את התרבות שצמחה ממש כאן, לפני השואה".