אז אחרי שכולם כתבו על "הריקוד האחרון", חיכיתי לגמר הסדרה. הנה מחשבותיי:
1. שמחה מאוד על הסדרה הזו שסגרה פינה תמוהה. במשך שנים לא הבנתי מה בכלל מקור ההשוואה, עד רמת "מה אני מפספסת פה" בין הריחופים של ג'ורדן לבין המשחק הלא-אלגנטי של לברון הענק. פתאום יש הסכמה גורפת לגבי ג'ורדן, ותודה על כך.
2. ג'ורדן הגדול מכולם כי הוא הגדול מכולם גם מחוץ למגרש. השם הקצר, האמריקאי והקליט מאוד. האינטליגנציה, יכולת ביטוי, ההומור והשנינות, שנראו היטב בסדרה; ומעל הכל - המראה החיצוני. כשרואים כמה ג'ורדן יפה יותר מאביו ומשני אחיו המרואיינים בסדרה, שלא הפכו לספורטאי-על, אפשר להבין כמה מעלות גנטיות התקבצו אצל אדם אחד. עופר מתן סיכם את זה פעם באופן מדויק בטור ב"זמן תל אביב": לברון לעולם לא יהיה ג'ורדן כי הוא מכוער.
3. לעד אזקוף לזכות לברון את התמיכה בהילרי, אבל האמת שגם ההימנעות של מייקל מהזדהות פוליטית הופכת אותו למיתי יותר, גדול יותר מכל ויכוח או עניינים ארציים. מהצפייה בסדרה לא קיבלתי רושם שהיה מתקרנף או פחדן, אלא שהפוליטיקה באמת הייתה רחוקה ממנו, והיה חכם מספיק כדי לא להיכנס לזה. אפילו המשפט המיוחס לו "גם רפובליקנים קונים נעליים" בעיניי יותר שנון מאשר אופורטוניסטי.
לברון עם ג'ורדן. לעולם לא תהיה הוא (Getty)
4. הדיבור על ג'ורדן, בעיקר אחרי פרק 7, הוא איך בעצם היה חרא של בן אדם. ובדרך כלל חראיות של בן אדם משפיעה על הדרך בה אני תופסת את "גדולתו" כבעל מקצוע. נגיד, יכולה להקיא לפעמים מכריסטיאנו רונאלדו. אצל ג'ורדן זה משום מה לא קורה לי. להיפך - אפילו מאוד מאוד חיבבתי את דמותו כפי שנראתה בכל שלבי הסדרה, גם מחוץ למגרש, ומנסה לחשוב למה. אולי כי ראיתי אצלו איזו כנות ומודעות עצמית, בניגוד למשל לקובי בראיינט שהייתה בו בעיניי מלאכותיות הוליוודית ותמיד השתדל להגיד את הדבר הנכון. אולי כי שחקני הקבוצה שלו, גם אם לא מתו עליו, לחלוטין פרחו לצדו. אולי כי עובדתית, הסיפורים עליו, לפחות אלה שיצאו החוצה, לא כאלה "מסמרי שיער": אף אחד לא ברח מהקבוצה בגללו, היה לו קשר טוב מאוד עם מאמנו ותחביביו המפוקפקים לכאורה לא הפכו להתמכרויות הרסניות שיצאו משליטה. ואולי (זהירות, קלישאה) כי דרש מאחרים את שדרש מעצמו, ואנשים שונאים שדורשים מהם כל כך הרבה. לתובנות נוספות אודה.
5. זו סדרה מעולה ומהנה מאוד לצפייה, אבל רחוקה מלהיות מושלמת. בראש ובראשונה, היעדרם של בני המשפחה הגרעינית של ג'ורדן - אשתו, לימים גרושתו, וילדיו - מורגש מאוד ומוזר מאוד. במהלך ציר הזמן שעליו נעה הסדרה הלוך ושוב, ג'ורדן התחתן עם חואניטה ונולדו להם שלושה ילדים אבל לאירועים האלה אין כל אזכור. בכל הסדרה כולה רואים פעם אחת את אשתו לצדו בתמונת סטילס באירוע הפרישה הראשון שלו, ועוד איזה פעם של ג'פרי ג'ורדן מחזיק שלט לכבוד יום האב. מעבר לזה, אין נגיעה בכלל בכלל בכלל בכלל בג'ורדן כבן-זוג או כאב, עד כדי התעלמות מוחלטת מהקשרים או הדמויות האלה בחייו.
תגידו שזה לא הנושא של הסדרה, שהיא על ג'ורדן השחקן או על הבולס, אבל זה לא נכון: יש התמקדות ניכרת בסדרה במייקל כאיש משפחה - כבן להוריו, בהשפעה שלהם עליו, ניתוח פנים שונים באישיות שלו וסיקור תחביביו וחייו הפרטיים מחוץ למגרש, כמו החיבה להימורים ולגולף והצילומים של ספייס ג'אם. ההתעלמות המופגנת של היוצרים מהמשפחה הגרעינית תמוהה בעיניי עד כדי בלתי נסבלת, והופכת את היצירה התיעודית ללא שלמה. (בלי קשר, הקטע שהוא שיחק עד שעות הלילה בזמן הצילומים של ספייס ג'אם אדיר).
6. בנוסף, העובדה הפשוטה היא זו: הרגעים שהכי התרגשנו מהם בסדרה, אלה שהוציאו מאיתנו ממש קריאות התפעלות ותפיסות ראש, היו מהלכיו על הפרקט מהארכיון. זה היה מהנה מאוד, והשיבוץ של זה בתוך הליין-אפ היה עשוי מעולה, אבל זה גם אומר משהו לגבי הערך המוסף של שאר החומרים, בכל הקשור לרגש שהם סוחטים ממך.
שרמפף. מעורר פרץ נוסטלגיה בילדי שנות ה-90 (Getty)
השאיר את הגירושים בחוץ (Getty)
7. בסופו של יום, אחת הסיבות העיקריות להנאה שלי מהסדרה, ואני חושבת שזו הסיבה שרוב בני דורי נהנים ממנה כל כך, היא שהיא בייסיקלי סדרה על הילדות והנעורים שלנו. פתאום דמויות שוליות יחסית בהיסטוריה של הליגה שנכחו אצלך קבע בטלוויזיה במרתף כמו בי. ג'יי. ארמסטרונג, צ'ארלס אוקלי, דן מארלי, שון קמפ, גארי פייטון ודטלף שרמפף עולות לך מול העיניים ומציפות אצלך תחושות. את ממש רואה מקטעי משחקים, סלי ניצחון וקטעים ממסיבות עיתונאים וזוכרת את עצמך רואה את כל זה בזמן אמת, ואיפה. באחד הפרקים ממש ראיתי בעיני רוחי את הילה חוזרת הבייתה בכיתה ז' או ח' ב-5:00 בבוקר מצפייה משותפת עם חברים (אצל מי זה היה - שמשוני? גבי לי?) בסדרה מול פניקס.
בטח הרבה כאן גם זוכרים את הפרומואים של ערוץ הספורט לקראת הסדרה הזו: האווירון מול הקטר. נזכרתי בגופיית ניקס שדיסנצ'יק כל הזמן לבש (של מי היא הייתה? זה לא היה יואינג. אולי סטארקס?) ונזכרתי שבועז בן צור אהב את קית' ואן הורן!!! אגב, בפרק 7 הייתה הנקודה הישראלית בסדרה, כשפיל ג'קסון שרטט מהלך לקוקוץ', סקוטי פיפן סירב להיכנס, ג'קסון אמר לפיט מאיירס להיכנס במקומו וקוקוץ' קלע. אותו מאיירס כמעט הגיע (עונה לפני? אחרי? הכל מתערבב לי) לגליל עליון אהובתי (במקום אנדרו קנדי?) אבל בסוף הבריז בגלל המצב בצפון. כמו שאמרנו - סדרה על הנעורים ובנעורים עדיין היינו בלבנון.
8. בפרק 4 בי. ג'יי. ארמסטרונג אומר ש"ב-92', אחרי האליפות הראשונה, מייקל ג'ורדן לא שיחק יותר כדורסל. הוא פשוט ידע איך לנצח. לנווט את המומנטום, למצוא את השטיקים הקטנים שיעשו את ההבדל". גדול שחקני הכדורסל האמריקאים מעולם לא דמה יותר לראש הממשלה הישראלי.
9. לפני סיום גם רק צריך לסגור את הפינה הזו: סקוטי פיפן הוא אחד השחקנים הגדולים שדרכו על הפרקט - עם הכריזמה הכי דומה לכריזמה של פרקט.
10. יאללה, לדוקו ספורט הבא.
פיפן. נטול כריזמה (Getty)