קח אותי ברק: איפה ינחת בכר?

יותר מהכל, עונת המלפפונים הקרובה תעמד בסימן ברק בכר. המאמן האניגמטי, מטאור בכדורגל הישראלי, רק בן 40 וכבר מחזיק ברזומה טוב משל לא מעט מאמנים ישראליים - שלושה תארי אליפות רצופים עם הפועל באר שבע, גביע אחד עם קרית שמונה, פעמיים העפיל לשלב הבתים של הליגה האירופית - והיה רחוק שער אחד בלבד מלעשות היסטוריה ולעלות גם לשלב הבתים בליגת האלופות. העונה, בכר זז הצידה. אחרי פתיחת עונה לא טובה עם הפועל ב"ש, שלוותה בעונה שעברה שהסתיימה בטונים מעט צורמים, הוא הלך בראש מורם וזכה לתשואות באצטדיון טרנר. עכשיו, בכר עומד בפני התחנה הבאה - ארבע אפשרויות שעומדות בפניו, וידועות לכל. ארבע דרכים בהם יכול ללכת המאמן עמוס הכריזמה, כדי למצוא את פרק ב'. הנה לכם, האפשרויות, הסיכויים והסיכונים של ברק בכר מודל 2020.

מכבי חיפה
סיכויים: המועדון מס' 2 בכדורגל הישראלי. בהנחה שמכבי תל אביב חסומה למאמנים ישראלים (ואין לה סיבה לשנות את המדיניות הזאת), אין מקום טוב מזה להצליח. במכבי חיפה, למרות הטעם המר ששורר שם עכשיו בעקבות הפתיחה הרעה של הפלייאוף העליון, יש קבוצה מלאה בכישרון נא - מאשכנזי וחזיזה דרך שרי ו-ווילדסחוט ועד רוקאביצה, שועה ועוואד. נראה שבכר הוא החתיכה החסרה בפאזל של המועדון הירוק, כדי לחזור לגדולה. מנגד, עבור בכר זו תהיה הזדמנות להוכיח שהאליפויות שלו הגיעו בגלל יכולותיו, ולא בגלל המערכת בבאר שבע או התמיכה של שרצקי. זו הזדמנות עבורו לקחת צעד קדימה, ולהצליח - באמת - במגרש של הגדולים.

סיכונים: במילה אחת? חיפה. בשתי מילים? רדיו חיפה. האווירה סביב מכבי חיפה היא כנראה המכשול הכי גדול שלו - הרעב, שנוצר מכך שהירוקים כבר תשע שנים בלי אליפות (בעונה הבאה יסגרו עשור שלם ללא הישג שכזה), מביא רבים מהם לנהוג בחוסר פרופורציות - בדיוק ההפך מהדמות השקולה והאנליטית של בכר. הלחץ הגדול, שנובע משנים של תסכול והכריע לא מעט מאמנים חזקים, עלול להכריע גם אותו. בקרית שמונה הוא נהנה מהשקט של הגליל, בבאר שבע רק חיכו למושיע. מכבי חיפה רואה את עצמה כמועדון ש*צריך* לזכות בתארים. בכר יודע לעשות את זה, אבל ספק אם הוא יודע להיענות לדרישה כל כך חזקה.

בית"ר ירושלים
סיכויים: אולי האתגר הגדול ביותר. כמו בחיפה, גם בבית"ר יש סגל שלדעת רבים יכול להוציא יותר ממה שיצא ממנו עד עכשיו. משה חוגג, שלקח את הקבוצה מגוב ריקבון וטביב, ועבר עונת חניכה לא פשוטה - החזיר את בית"ר לצמרת, ועכשיו רוצה לעשות את הצעד הבא קדימה. בכר הוא הצהרת הכוונות המושלמת, ויש לו עם מי לצאת למלחמה: ארסנל התקפי שכולל את אלירן עטר, חנן ממן (מישהו שהוא מכיר היטב), עידן ורד ואולי גם מיכאל אוחנה (אם ירצו השם ובדיקות ה-MRI) יכול לתת לו בסיס לא רע, שעליו הוא יצטרך לעשות את מה שהוא יודע היטב: לייצר יציבות הגנתית. בית"ר תמיד הצליחה עם מאמנים קצת פחות פרועים, וקצת יותר ממושמעים: דרור קשטן, אלי כהן השריף, יוסי מזרחי, יצחק שום. בכר, נדמה, עשוי מהחומרים האלה בדיוק. אולי דווקא השקט שלו, יצליח להרגיע את המועדון הכי לא שקט בכדורגל שלנו.

סיכונים: אפשר רק להסתכל על ההפגנות מתחת לבית של רוני לוי. הקהל של בית"ר ירושלים הוא ברכה וקללה באותה העת: הוא יכול לדחוף קבוצה לאליפות, והוא יכול לדחוף את המאמן לכיוון שער הגיא. שתי האפשרויות סבירות באותה המידה, ושוב - בכר עד עכשיו עבד בסביבות יחסית מוגנות. הגם שעל כישרונו אין חולק, חלק מהיכולת של מאמנים ברמות גבוהות היא לעבוד גם במועדונים קשים ותובעניים. למרות שההיסטוריה הקרובה של בית"ר ירושלים רחוקה מלספק סיבות לתובענות שכזו: 12 שנה בלי אליפות, 11 בלי תואר משמעותי (עם כל הכבוד לגביע הטוטו), גם בבית"ר יש תודעה של אימפריה, שלא תאפשר לבכר להחליק. זה, בדיוק, מבחן הבגרות שלו - הוא רק קשה יותר ממה שבכר אי פעם ידע.

נבחרת ישראל
סיכויים: כנראה, קיימים רק בזכות הקמפיין של אנדי הרצוג. על הנייר, או על לוח התוצאות, הרצוג לא כל כך הצליח - אבל הוא כן הצליח בהשבת הקשר שבין הנבחרת לעם ישראל. הוא הגיע בתקופת שפל אמיתית, שבה הקהל הביע אי אמון בנבחרת, סלד ממנה - לעתים אף שנא אותה ממש. הרצוג הפיח רוח אחרת - גם כשהנבחרת הפסידה, כמו בסיבובים הקודמים, היא נראתה גאה יותר, נחושה יותר, מעוניינת לשחק כדורגל ולא רק לחזור הביתה בשלום. מבחינת ההתאחדות, מינוי של בכר יהיה המשך בכיוון הזה: של ענייניות, של התמקדות בעיקר ולא בתפל, והבאת האנשים הטובים ביותר למשרה הבכירה. עבור בכר, הסיכוי ברור: אם יצליח, לא יהיה גדול ממנו.

סיכונים: הכל. כמו הסצנה ההיא ממ.ק. 22, שבה רס"פ גבריאל שוקרון מציע את כל עולמו לחנוכה ושולמן, והם עונים בנחרצות - "כלא. כלא. כלא", נראה שגם בכר צריך לברוח כל עוד נפשו בו. בשנים האחרונות, נבחרת ישראל היא מקום שממנו יוצאים רע. רק תביטו איך סיימו המאמנים הקודמים של הנבחרת: כולם, משלמה שרף ועד אלישע לוי, הצליחו פחות אחרי הנבחרת מאשר לפניה. לכולם יצא שם רע מהתפקיד, כולם ניזוקו ציבורית בצורה כזו או אחרת - ובעיקר, כולם איבדו מהשקט והשלווה הנפשית שלהם. בד"כ, הנבחרת הוא תפקיד שאיתו מסיימים קריירה ולא בונים אחת. לבכר יש עוד זמן לתפקיד הזה. הסיכונים, כשיש לו מה להפסיד, גדולים מדי.

חו"ל
סיכויים: האמת? סוג של אדמת בור. מאמנים ישראליים עוד לא כבשו את היעד של הצלחה באירופה - ראינו לא מעט שחקנים שעשו זאת, מאלי אוחנה ועד מנור סולומון, אבל עוד לא מאנשים על הקווים. אברם גרנט הגיע לגמר ליגת האלופות, אבל קשה להגיד עליו שהוא עשה זאת דרך מריטוקרטיה ועבודה קשה. יצחק שום הצליח לקחת דאבל בפנאתינייקוס, אבל נזרק מהר מדי. יתר המאמנים? גוטמן, קלינגר, רוני לוי - כולם מאמני ליגה ישראלית לגיטימיים שלא ממש מצאו את עצמם ביבשת הגדולה. לבכר יש את הכלים, וההזדמנות, לפרוץ דרך חדשה. וכמו שראינו בעימות ההוא עם פטר בוס, אנגלית יש לו.

סיכונים: בדיוק העובדה שזה עוד לא קרה. מי כמו מאמן ישראלי יודע כמה למאמן זר קשה להצליח במדינה חדשה, וגם האתגרים הגדולים באמת לא ממש מחכים לו. זו דרך ארוכה ודי מפותלת, שלא תקל עליו את החיים. את המערכות הלוחצות בכדורגל הישראלי הוא לפחות מכיר, כיריב או סתם כאדם שהעולם הזה מוכר לו. הסיכוי שלו להצליח במקום חדש, בגיל יחסית צעיר, הוא לא גבוה. ולכן, כנראה שגם לא יילך על זה.