טובי בחורינו: הספורט כמכבסה לניקיון כפיים

בין אם ייצא הצדק לאור ובין אם לעולם לא נדע מה באמת קרה שם, שני הכדורגלנים במרכז הפרשה הבעייתית הם כבר מזמן אינם הסיפור פה. הסיפור גדול בהרבה מהמעורבים בו, שלמעשה סיפקו הזדמנות לכולנו. הזדמנות להביט במראה.

זהו סיפור על הנורמות המעוותות בחברה הישראלית, האחריות שאיש אינו לוקח עליהן, וגמישות היתר שכולנו מפגינים בעת מתיחת הקו בין מה שמקובל ומה לא. במיוחד הגישה הקולקטיבית הדוחה לפיה אם זה לא פלילי, הכל עובר. ואם זה נשמע גדול ומפוצץ, בואו נתחיל בקטן. בלדבר על מה כל אחד מאיתנו מאפשר, או מוקיע. ממה אנחנו מעלימים עין, או מכשירים ביודעין כמוסרי. ואין הכוונה למישור הפלילי. מאחר והחוק קובע כך, כולנו נסכים שיש למנוע אונס או תקיפה מינית, ובשעה טובה, בשנה-שנתיים האחרונות גם הטרדה מינית נדחקה לרשימה. אך יש סיבה מדוע איש לא מדבר על הגורמים המובילים לעבירות הנ״ל. פרטים במראה הקרובה.

הדיון המדכא סביב ׳ידעו בת כמה היא – כן או לא׳, יכול וצריך לשמש נקודת תפנית עבור הספורט והחברה הישראלית. נקודה שממנה, וללא קשר לתוצאות הפרשה הספציפית הזו, נתחיל להבין את הבעיה, או לפחות לדבר עליה. רק חלק קטן מאיתנו כבר הפנים שהספורט שלנו הוא סביבה סקסיסטית, אלימה ומפלה, עמוסת טסטוסטרון, בה מי שיותר אגרסיבי וכוחני נחשב ליותר ״גבר״.

אלא שההגדרה הנוכחית שלנו למיהו ״גבר״ עמוסה לעייפה בעיוורון קולקטיבי. בזמן שהעולם כולו חווה התעוררות חברתית ומצפונית, בזמן שחברה מערבית אחת אחרי השניה מודה בטעויות היסטוריות ומנסה באופן פעיל לתקן עוולות, הגיע גם הזמן שלנו להודות באיחור שהוא הכל פרט לאופנתי: סט הערכים עליו חונכנו, הדוגמה שקיבלנו מגברים בדורות שגידלו אותנו, והנורמות המקובלות של מה זה אומר ״להיות גבר״, רעות מיסודן. הן הרסניות לילדים ונערים, ומסוכנת לילדות, נערות ונשים בוגרות, הנאלצות לחיות בחברה בו הן חשופות לאיום מתמיד על בטיחותן. בגללינו. וזו האחריות שלנו, הגברים, לדבר על זה סוף סוף.

לספורט יש קשר הדוק לאותן נורמות רעילות. כל מסגרת קבוצתית עם הפרדה מגדרית – בטח ובטח שמסגרת ספורטיבית לנערים – תמיד תדגיש את הציפיות הרעילות שהחברה משדרת להם מגיל צעיר מאוד. הצורך להשתמש בכוח ובפיזיות כדי לבסס דומיננטיות, הדרישה של מאמנים להדחיק ״חולשות״ כמו רגשות או צדדים רכים, ושאר החלוקה העצובה של תפקידי מגדר עתיקים.

כשהנערים גדלים, חדר ההלבשה המטאפורי של אותה מסגרת הופך למרחב בו הם מתעצבים, אך למרבה הצער זהו מרחב בו לועגים לנערות ומגמדים את ערכן. מרחב בו מין בכל מחיר הוא הישג שיש להתפאר בו, והיעדר פעילות מינית היא כישלון. מרחב בו אנו נותנים לעצמינו לגיטימציה (הנשאבת מהדוגמה שקיבלנו מהגברים הבוגרים בחיינו) לסווג שורה ארוכה של זוועות כנורמות, או במקרה הטוב, כפשע נטול קורבנות.

מבזק חדשות: צילום ושיתוף תמונות אינטימיות, חילוץ הסכמה רופפת למין קבוצתי, מין בהסכמה עם קטינות, מין בהסכמה עם צעירות שמתעקשות שעברו את הגיל החוקי, או מין בהסכמה מעמדת כוח הם מעשים - שלמרות שחלקם אינו בניגוד לחוק - בכולם יש נפגעים, וכולם נובעים מהתפישה שלנו של מיהו ״גבר״. כל הנ״ל, ועוד, היו מנת חלקו של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות, ואלו רק המקרים שהגיעו לכותרות.

הקורבן הישיר היא כמובן הנערה/אישה הנפגעת מפשעים שרובנו היינו לוקחים את החוק לידיים לו היו קורים לנשים שבחיינו, אך בו בזמן כולנו מאפשרים להם לקרות יום-יום, פשוט לנשים ״אחרות״. אבל קיים פה גם קורבן עקיף – הנער שמקבל מהחברה ומרשויות החוק (לא ברור מה יותר גרוע) אישור שאין דבר עקום או לא מוסרי במעשים כאלו, ומתעצב בהתאם כפוגעני לנשים. וכולנו הנער הזה.

בכוחו של הספורט להיות מאחד ומגשר, להעניק שוויון הזדמנויות וללמד ערכים. אלא שבישראל, זה נכון רק למחצית מהאוכלוסייה – גברים. החצי השני – נשים, נאלץ לצפות בעיניים כלות כיצד הספורט הישראלי משמש כמכבסה לניקיון כפיים, פלטפורמה לאישור ציבורי למעשים והתנהגויות שבתחומים אחרים ראויים להוקעה.

גבריות רעילה אינה בלעדית לעולם הספורט כמובן, שממילא אינו מתקיים בוואקום. נהפוך הוא – הוא המיקרו-קוסמוס של החברה. עיוותים מוסריים שנפוצים בתרבות, רק מועצמים בתוך עולם הספורט. וכן, תעשיית הספורט נשלטת בידי גברים. אבל גם ההייטק. והפרסום. והנדל״ן, וכן הלאה. הסטטוס קוו ביחסי הכוחות בין גברים לנשים הוא מציאות עגומה של החברה כולה, ואיש לא מדבר עליה. כלומר, כמובן שארגוני זכויות נשים מדברות עליה, רק שעוד לא נמצא הגבר הישראלי שיקשיב ויפנים.

אז האם לא הגיע הזמן להגדיר מחדש את גבריות? האם קיים הספורטאי הישראלי שמסוגל לשמש דוגמה כגבר שמכבד נשים ומונע אלימות נגדן, או זה המוכן לקבל החלטות נכונות סביב נושאים רגישים ובעיתיים? האם עצם המחשבה שלטובי בחורינו (איפה נתקלנו בביטוי הזה לאחרונה? רמז: קפריסין) יש יד במצבן העצוב של נערות ונשים היא כה קיצונית ובלתי ניתנת לעיכול?

כנראה שכן. כי בינתיים, בבית המשפט למוסר של הרחוב הספורטיבי, הרכב השופטים התחשב בכך שהנאשמים טובים בספורט וזיכה אותם הודות לעובדה שהם נהגו לפי כל ההוראות במדריך ״כיצד להיות גבר״. ולקינוח, מהחשש שכל גבר במדינה יואשם בהתנהגות דומה, מורחים את הקורבנות בזפת ונוצות ומגלגלים את האחריות הלאה. אחרי הכל, אם יש משהו שמלמדים מוקדם כל ילד בחוג לכדורגל, זה שההגנה הכי טובה זו התקפה.

הכותב הינו חלק ממערך ה-Diversity & Inclusion של ה-NCAA – התאחדות ספורט המכללות בארה״ב – העוסק בנושאי מגדר, גזענות ושינוי חברתי באמצעות ספורט