קמפיין ליגת האומות של נבחרת ישראל אולי לא הסתיים, אבל הוא יותר קרוב לסוף מאשר להתחלה. וגם הנבחרת שתעלה לסלובקיה מתחילה להרגיש את רוחות השינוי. מאמן חדש מתדפק על הדלת, איתו גם - כנראה - תפיסת כדורגל אחרת, וגם כמה שחקנים שע"פ כל הדיווחים אמורים לזוז הצידה. זה ניסיון קצת נועז, אני מודה מראש, ובכל זאת - זהו ניסיון לשרטט את ההרכב של נבחרת ישראל, לקראת המשימה הבאה: מונדיאל 2022.
חלק משמעותי מאוד בפאזל חסר, והוא כמובן - זהות המאמן. ברור שכל בחירה תשנה את אופי ההרכב ואופי השחקנים, אבל אנחנו מנסים בכל זאת להסתכל על מי שנחשב למועמד המוביל: יוסי אבוקסיס, וללכת בדרך שלו - השיטה שבה אהב לשחק בבני יהודה, היא כזו שמציבה שלושה בלמים, שני מגנים תוקפים בכנפיים, שני שחקני קישור ואחד התקפי, ושני חלוצים שחולקים את חוד ההתקפה. שיטה שרגילים אליה בנבחרת מימיהם של הרצוג ורוטנשטיינר. 2-3-5. אז הנה, בתוך המערך הזה - ההרכב שיכול, וצריך, להוביל את נבחרת ישראל מודל 2021.
מילה נוספת של זהירות: הרכב זה, כמובן, מתבסס על ההנחה שכולם בריאים, מחוסנים והקורונה הלכה לאלף עזאזל. בואו נצא לדרך.
שוער: אופיר מרציאנו (היברניאן)
תסלחו לי אם אני לא רוצה לדבר על הטעות ההיא. היא קרתה גם לשוערים גדולים בהרבה, ולא גרמה למישהו לפקפק בגדולתם. בשורה התחתונה - כאשר אריאל הרוש מגשש את דרכו בחזרה אל כדורגל תחרותי, ואיתמר ניצן עוד לא הבשיל (אם כי בהחלט ראוי לאפודת השוער השני), אין שוער ישראלי טוב מאופיר מרציאנו. הוא האיש שלנו בין הקורות, גם בקמפיין הבא.
אין שוער טוב ממנו. מרציאנו (אלן שיבר)
מגן ימני: אלי דסה (ויטסה ארנהיים)
שוב, גם כאן אין באמת צורך בשינוי דרמטי. השילוב בין העובדה ששתי עמדות המגנים אינם משופעות בהיצע, והיכולת המצוינת של דסה במשחקי הנבחרת - צריכה לתת לו את הקרדיט להמשיך ולצמוח. המטאור שגדל בנס ציונה בהחלט ראוי לאמון הזה.
בלם: לואי טאהא (הפועל באר שבע)
הנה חיבור ראשון לאבוקסיס. טאהא נחשב ל"גיבור בלתי מושר" בכדורגל הישראלי, שחקן שנחשב למעט אפור. אבל טאהא, שמוכר היטב למי שככל הנראה יהיה המאמן הלאומי הבא, בהחלט ראוי לעמדה הזאת. בלם טוב ואיכותי, שיכול לתת לנבחרת חיזוק - בעמדה שנראתה כל כך חלש בשני המשחקים האחרונים.
בלם: חאתם עבד אלחמיד (סלטיק)
רק שיהיה בריא וחזק. אלחמיד הוא עוד אחת מנקודות האור בקמפיינים האחרונים של הנבחרת - סיפור הצלחה בכדורגל הישראלי, בלם חזק שמתמודד בליגה אירופאית ובקבוצה חזקה במונחים יבשתיים, יכול וצריך להיות חלק מחוליית ההגנה גם לקראת המשימה הבאה.
בלם: ניר ביטון (סלטיק)
טיעונים? לא חסר. גם שיתוף הפעולה עם אלחמיד, גם האמון מהמאמן ניל לנון (כל עוד הוא, כמובן, בריא) וגם העובדה שהחזיק מעמד בסלטיק כל כך הרבה שנים - עומדת לזכותו של הבחור מאשדוד. קו ההגנה החדש של נבחרת ישראל צריך להתבסס על קצת פוש דרומי, וזה יכול להשתלם.
אין צורך בשינוי. דסה (אלן שיבר)
מגן שמאלי: טאלב טוואטחה (מכבי חיפה?)
שוב, טוואטחה ככל הנראה מרוויח מההפקר - אבל יש גם משתנה חדש שנכנס לתמונה, והוא דווקא החזרה לארץ. טוואטחה שיחק בעמדת המגן השמאלי, למרות שלא ממש צבר דקות משחק בקבוצות שלו: לא באיינטרכט פרנקפורט ולא בלודוגורץ. נכון שחזרה לארץ גם מביאה איתה ירידה מסוימת ברמה, אבל היא תביא גם עלייה משמעותית בדקות המשחק - עלייה שתסייע לטוואטחה להיכנס בגאון אל עמדת המגן השמאלי של הנבחרת.
קשר: דן גלזר (מכבי תל אביב)
על משקל הסיסמא של עמיר פרץ ומפלגת העבודה בבחירות 2006, פשוט - "כי הגיע הזמן". גלזר (שיהיה בריא גם הוא) הוא כוח עולה בכדורגל שלנו, היה השחקן הטוב ביותר בליגת העל בעונה שעברה, והוא מופת למצוינות ולדרך של ספורטאי. כן, יהיה לנבחרת ככל הנראה מס' 6 חדש - והוא האיש הראוי ביותר להיכנס למשבצת הזו, במקומו של ביברס נאתכו.
קשר: אייל גולסה (מכבי תל אביב)
שיתוף הפעולה בין השניים עשה נפלאות בבלומפילד, ויוכל לעשות נפלאות גם בסמי עופר. מאז שחזר מאותה פציעה, גולסה הוא אחד השחקנים שהכי כיף לראות בכדורגל שלנו - שחקן שיודע לשחק הגנה נהדר ופורץ ותורם להתקפה שוב ושוב. את הכוח הזה, הנבחרת צריכה אצלה בקישור.
קשר התקפי: מנור סולומון (שחטאר דונייצק)
במילה אחת: העתיד. סולומון, כהרגלו, שבר תקרות זכוכית נהדרת גם בנבחרת. בקמפיין ליגת האומות, כולל במשחק בסקוטלנד, הרבה פעמים זה נראה כאילו הוא השחקן היוצר שרק מחכה לתרומה מצד אחרים ולא מקבל אותה. בשורה התחתונה, סולומון אמור להיות האיש שעליו תתבסס הנבחרת גם שנים קדימה - גם אחרי שהעוגן הגדול שלה, זה עם החולצה מספר שבע, יפרוש. בינתיים, הוא עמוק בהרכב.
סולומון. העתיד (אלן שיבר)
חלוץ: שון וייסמן (ויאדוליד) או מואנס דאבור (הופנהיים)
מפתה מאוד לבחור בוייסמן. בטח לאור העובדה שמתוך נבחרת שכמעט ולא בעטה לשער, איכשהו הוא הצליח להיות זה שהיה הכי קרוב להבקיע בגלאזגו. אבל האמת היא שאי אפשר באמת להשליך את דאבור לאנחות, לא בכושר שהוא מפגין בבונדסליגה בעת כתיבת שורות אלה. וייסמן עוד מתאקלם בויאדוליד, אבל ההנחה הסבירה שלי הוא שמתישהו הוא ייתן את הכמות שלו (אם כי סביר להניח שהכמות באוסטריה לא תחזור על עצמה - ואשמח להתבדות). השניים האלה יצטרכו להיאבק ביניהם, והטוב ביותר ינצח.
חלוץ: ערן זהבי (פ.ס.וו איינדהובן)
כי בסוף? אין עוד מלבדו. כל עוד זהבי כשיר, בריא ומשחק - הוא יהיה הקטר שיוביל את הנבחרת הזאת, עד שיימאס לו. אין לכדורגל הישראלי מוציא לפועל טוב יותר מזהבי, וזה מתבטא היטב גם בעמודת השערים: גם במוקדמות היורו וגם בליגת האומות הנוכחית, בד"כ כשנבחרת ישראל כובשת - השער שלה מגיע מזהבי. תוסיפו לזה את פ.ס.וו שאמורה לעשות לו טוב בשנים שלפני הקאמבק הבלתי נמנע לישראל, ותקבלו את מי שממשיך להתפתח כקונצנזוס. בסוף, גם בקמפיין הבא, זו הנבחרת של EZ7.
השחקנים שמתדפקים על הדלת - על הספסל:
שוער: איתמר ניצן (בית"ר ירושלים) - לדעתי, השוער הישראלי הטוב בליגה, ראוי לצ'אנס בנבחרת כשוער שני.
בלם: עופרי ארד (מכבי חיפה) - אפשרות לחיזוק מרכז ההגנה באופן עתידי, שחקן מוכשר ששווה הזדמנות לתיקון מרכז ההגנה הבעייתי.
קשר: ליאל עבדה (מכבי פ"ת) - הכישרון הגדול הבא תוצרת מלאבס, מישהו שבהחלט יכול להוות תוספת לחלק הקדמי הדי עמוק של הנבחרת, ויוכל לסחוב אותה קדימה בעתיד.
חלוץ: אילון אלמוג (מכבי ת"א) - כמובן עוד תלוי בהתפתחות, אבל מסתמן כמי שהולך לתפוס מקום יותר ויותר חשוב בקבוצה הטובה בישראל. ראוי למעקב או לפחות למבט הוגן כסוג של עיבוי להתקפה.
וייסמן. מאבק עם דאבור (אלן שיבר)