אין כמו ניצחון בסטייל בכדי לעשות היסטוריה. איש לא יכול להאשים אותי כ-fan-boy של המילטון, אז צריך לעצור רגע ולהכיר בגדולה של הנהג והספורטאי. תכף אסביר מדוע אני מתעקש שלא ליפול במלכודת ה-GOAT, אבל גם לנפנף את השיאים של המילטון כלאחר יד, מהווה עוול ספורטיבי. אפשר להעביר ביקורת על סגנון חייו האישי של לואיס ובוודאי על בחירותיו האופנתיות, אבל אפילו ברמה האישיותית, אני מאד מעריך את ניסיונו לנצל את כוחו בכדי להשפיע ציבורית. אף אחד לא מושלם, אבל המילטון, לדעתי כנה בכוונותיו ואמיץ.
אם נחזור לספורט, אזי המירוץ בפורטימאו הפגין נהדר את כל היכולות של המילטון האלוף הוותיק כיום. מהירות מדהימה ברגעי הכרעה? צ׳ק! הבנה טכנית? צ׳ק (איך כמעט תמיד הוא בוחר בטקטיקה הנכונה כמו ב-Q3)! יכולת ניצול צמיגים עדיפה על כל נהג אחר על הגריד? צ׳ק! עליונות מול בן קבוצתו? צ'ק! (הפעם ממש חשתי בנפילת רוחו של בוטאס לאחר המירוץ), שיקול דעת במהלך המירוץ? צ׳ק! תראו כמה טעויות בוטאס או ורשטאפן עושים במהלך המירוצים. המילטון עושה טעות אחת מאד מובנת במונזה וכבר עושים מזה מטעמים, אבל זה בעיקר בגלל שהוא כמעט ואינו טועה כיום וזה מביא אותנו לשאלת מדד נוספת – שיפור לאורך הקריירה? צ׳ק! המילטון של ימינו היה זוכה בעוד אליפות אחת לפחות לדעתי עם מקלארן ואני אפילו לא מתייחס ל 2007.
כפי שניתן להבין, לואיס היה נהג המירוץ בפורטימאו מבחינתי, אבל למרות שיא הניצחונות, השוואת שבע האליפויות של שומאכר (מישהו עוד חושב שהמילטון לא האלוף השנה?) ושלל השיאים הסטטיסטיים, אני מסרב להיכנס בכלל לדיון הזה משום שהוא חסר תוחלת אמיתית. בקצרה: בספורט שבו בעבר הצד הטכני היווה (לדעתי) כחמישים אחוז מהביצועים וכיום מהווה 80% (ולטעמי אפילו 90%), אי אפשר להשוות נהגים שאינם מתחרים באותו הזמן ובאותה קבוצה. היו תקופות כמו שנות החמישים ואפילו שנות השבעים (DFV לכולם!) בהן הייתה גם קרבה רבה בין ביצועי הקבוצות וגם תרומה עצומה של הנהגים לביצועים, אבל אנחנו לא שם! אם תכופפו את ידי, אזי אגיד שאפילו מדד הדומיננטיות מול בן הקבוצה, אותו מנופפים לטובת שומאכר, בעייתי מאד משום שמלבד שתי העונות הראשונות והאחרונות של שומאכר (במרצדס), בני הקבוצה שלו הוכפפו לו, בניגוד לאלונסו, באטן ובוודאי רוזברג. לסיכום: המילטון הוא קנה המידה האולטימטיבי של הפורמולה לפחות בעשור האחרון!
לקלר, פרארי
התוואי
אני חייב להתייחס רגע למסלול עצמו בפורטימאו / אלגרב. במהלך המירוץ נפל לי האסימון, שבעצם המסלול שם מזכיר לי יותר מכל את המסלול הישן של זנדוורט. מסלול מפותל עם עליות וירידות תלולות, שבסוף כל הקפה מגיעים לפנייה סופר מהירה וארוכה שמובילה לישורת ארוכה, שמאפשרת מאבק סליפסטרים צמוד אל הפנייה הראשונה. למרות כל זאת, ללא קטע DRS מהארוכים למיטב זכרוני, הנהגים היו מתקשים מאד בעקיפות לתוך הפנייה הראשונה בגלל המהירות שלה וקוצר איזור הבלימה אליה. גם החלקלקות של האספלט החדש (כנראה בגלל הציפוי שהוסיפו לו), הפך את המסלול כל הסופ"ש לבעל אחיזה שדומה למסלול מתייבש. הייתי מאד רוצה לראות מירוץ על המסלול המרשים הזה עם אספלט, שמקנה אחיזה ופחות DRS.
הזינוק תחת טפטוף היה אחד מהזינוקים המפתיעים והמרגשים שראינו בעונות האחרונות. זינוק נהדר כי לא היו תאונות כמעט (למעט פרז וורשטאפן), אך כן היו המון הפתעות והפרשי מהירות גדולים. המפתיעים הגדולים היו כמובן צמד המקלארן שעברו לראש הטור, אך לא פחות, גם רייקונן שנתן הקפה ראשונה לפנתיאון. כמובן שהתנאים המשתנים פשוט מאד התאימו למכוניות הללו וברגע שהמסלול התייבש יותר ובעיקר, הצמיגים במכוניות האחרות החלו להיכנס לחלון הטמפרטורות היעיל שלהם, אז ראינו את הנהגים שנסוגו לאחור, חוזרים לחזית הטור. מהבחינה הזאת, הייתה זו תעודת כבוד לכל הנהגים שהם לא איבדו את ראשם במצב המשוגע שהתרחש בזינוק.
בשידור של ליברטי בחרו למיטב הבנתי בפרז כנהג המירוץ, אבל לפי דעתי הוא הנהג עם הפספוס הגדול ביותר במירוץ. כמו המקלארן (והאלפא), היה לו משום מה יתרון גדול בזינוק, אלא שהוא איבד את הסבלנות במקום לא טוב ומול נהג, שלא מוותר (אנדרסטייטמנט הולנדי). אילולא התאונה הזו (ממנה הם יצאו באופן מפתיע ללא נזק כנראה - שוב החוזק של המתלים בימינו מדהים!), פרז היה לכל הפחות נאבק בלקלר על המקום הרביעי או אפילו עם ורשטאפן על המקום השלישי. בגלל הטעות פרז נאלץ לחזור מזנב הטור וכמובן שאסטרטגיית הצמיגים סבלה והוא התדרדר לאחור ממש בסוף המירוץ כשהצמיגים שלו נגמרו. בנקודה זאת, אני חייב להגיד שהצ'ופ שהוא עשה על גאסלי היה הומאז' מדהים לשומאכר ביום בו שיאו נשבר. צחוק בצד, השופטים החליטו שהחסימה הזו של פרז הייתה כמעט תקינה! הם נתנו לו אזהרה בגלל הסכנה שנוצרה מהפרש המהירות בין גאסלי אליו! לא בגלל הצ'ופ, אלא בגלל שזה נעשה במצב מסוכן! קולטים? לא נזכיר שמיד אחרי הצ'ופ, פרז שבר בחדות בחזרה לצד השני אל הקו הנכון ומכאן שביצע זגזוג (אפרופו - קלטתם את הזגזוג שריקארדו ביצע כמה פעמים בכדי לשבור את הסליפסטרים?!? גם על זה אין התייחסות של השופטים), אלא שהצ'ופ עצמו, אם הוא חוקי, אליבא ד' שופטי המירוץ הגאונים האלה, חוזר אלינו! מישהו סוגר עליך ועומד לצאת לעקיפה בפנימי? יאללה צ'ופ והסיפור גמור. החלטות שיפוט כאלה צריכות להיות מעורערות על ידי הסגל הקבוע של ה-FIA, ישירות לביה"ד בכדי שיהיה מובן לכולם שזה א-ס-ו-ר ומ-ס-ו-כ-ן!
פייר
נהג אחר שכיכב ללא ספק בפורטימאו ולאחרונה מאיים כמעט לבדו לעקוף עם אלפא טאורי את פרארי בדירוג היצרנים, הוא גאסלי. רבות מדובר על השוואת הביצועים בין נהגי הקבוצות, אבל שוכחים איפה שהוא את גאסלי בהקשר הזה ומעדיפים להתעסק באיום על אלכס אלבון. נראה שברד בול באמת לא יודעים כבר מה לעשות עם המושב השני בקבוצה הבכירה, אבל ברור שגאסלי פשוט פורח באלפא טאורי. אני חושב שמלבד ורשטאפן, הוא היחיד שהצליח להחזיק בחיים את צמיגי הסופט בזינוק למירוץ. אלה ביצועים שכבר ראינו ממנו בטורו רוסו (זכור לי במיוחד את מירוץ במונקו 2018, כאשר שזינק על האולטרה סופט בזמנו והחזיק איזה חצי מירוץ), אבל הוא באמת מראה עקביות בביצועים ובגרות בהתנהלות על המסלול. נהגים אחרים היו מתרסקים במאבק עם פרז בסוף המירוץ. האם לעשות איתו עוד ניסיון ברד בול? לדעתי כן. אפילו אם ייכשל, אפשר יהיה להחזיר אותו שוב לאלפא טאורי לעוד ריסטארט.
אם יש סיבה שאלפא טאורי לא נצמדת לפרארי, היא לקלר. כמעט התרגלנו להקפות הדירוג המהירות שלו ולבעיות שלו לשמור על המיקום במהלך המירוץ, אבל בפורטימאו לשם שינוי, לקלר ופרארי חשו שיש להם מספיק ביצועים (החוסר בהספק הכוח השפיע הרבה פחות בגלל המסלול החלקלק - בדומה למירוץ בגשם), בכדי לא להתמקד רק בדירוג ואפילו לעבור את Q2 על הצמיגים הצהובים. ההחלטה הזו, יחד עם סבלנות וזהירות של לקלר בזינוק כאשר נסוג לאחור מול המזנקים המהירים על הצמיגים האדומים הרכים, אפשרו לו לשמור בקלות על המקום הרביעי, אם כי לצערי, לא באמת לאיים על ורשטאפן. הפרש הביצועים בין לקלר לפטל, יוצר תאוריות קונספירטיביות יותר ויותר. עד כמה פטל יכול לספוג את ההשפלה הזאת מול המעסיקים הבאים שלו, מבלי לטעון שעושים לו "סבוטאז'"? קשה להעריך. בתחילת העונה ההפרש ביניהם היה קטן בהרבה, אבל החל לגדול הרבה לפני שפטל הועזב. התאוריה הלא קונספירטיבית היא שפרארי מפתחים את המכונית בכיוון שאינו מתאים לסגנון הנהיגה של פטל, יחד עם הירידה המובנת במוטיבציה שלו. כך או כך, קשה שלא להשתאות מול הביצועים של לקלר. עונה מבוזבזת במכונית לא תחרותית בעליל, ממש "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", ובכל זאת, הבחור מראה מוטיבציית על, שבוודאי עוזרת לגבש את הסקודריה מאחוריו. סאיינז מגיע לקבוצת לקלר אינטרנשיונל בעונה הבאה. מקווה עבורו שלפחות המכונית תהיה תחרותית.
לאנדו נוריס
מקלארן
ואם בסאיינז עסקינן, לא ניתן להימלט מדיון בנפלאות התנודתיות של הביצועים של מקלארן ואפילו רנו. במהלך הסופ"ש בפורטימאו נראה היה שמקלארן לא רק שעלו על הכיוון הנכון של החבילה האווירודינמית שלהם, אלא שאפילו משבי הרוח פחות השפיעו עליהם, אבל במירוץ עצמו המצב היה הרבה פחות טוב. זינוק מהסרטים של סאיינז ונוריס, תורגם רק למקומות 6 ו-13 הודות לצמיגים האדומים והתאונה המוזרה של לנדו עם סטרול (ניסיון עקיפה מהחיצוני על הקרב לתוך הפנייה הראשונה?!? לפעמים לאנס נראה כנהג מאד שקול ואז מגיע משהו כזה). המעניין הוא שמקלארן פחות נפגעו מהאחיזה המכנית הנמוכה מאשר רנו ויש סיכוי לא נמוך שזה מעיד על חבילה אווירודינמית עדיפה, אם כי ריקארדו טען שלרנו פשוט אין חבילה עם מספיק הצמדה למצב כזה. אם נשווה לרינג, רנו בקושי היו הצל של עצמם ומעניין שאוקון נראה תחרותי עם ריקארדו. הנקודה שהעלתי לגבי לקלר ופרארי וההתמקדות בדירוג במקום במירוץ, תקפה פה. הסיבה היחידה לביצוע Q2, על האדומים הייתה אם האמנת שהזינוק יהיה בכלל על מסלול רטוב וצמיגי גשם. בכל מצב אחר הצהובים הראו יתרון ברור על מסלול יבש.
בזנב הטור חייבים להזכיר שלג'ורג' ראסל היה מירוץ טוב, כאשר לצערו לא הייתה אף פרישה בין המובילים שיכלה להכניס אותו לניקוד. תוצאה כזאת הייתה עוזרת לו מאד להרגיש פחות מאויים על ידי פרז במאבק על מושב הנהג בויליאמס בעונה הבאה. אלכס אלבון הולך ומסתבך ברדבול, מאגנוסן וגרוז'ן מפוקסים בחיפוש המשך הקריירה שלהם, כמו גם ג'יובנאצ'י ולדעתי קוויאט. לטיפי וסטרול אינם מודאגים לעומת זאת.
עוד רגע ואנחנו באימולה הגשומה (הלוואי).
וורשטפן