השנה היא 1979 ואני נער בן 14. שנה אחרי הזכייה ההיסטורית במונדיאל נקבע משחק ידידות בין ארגנטינה להולנד, שהיה מעין שחזור של הגמר מהשנה הקודמת. כשהתקשרתי לדודי ברוסאריו לשאול אם מריו קמפס, אלילי דאז, אמור להגיע מוולנסיה ולהשתתף במשחק, הופתעתי מאוד מתשובתו: "לא יודע", ענה אנטוניטו, "אבל זה פחות חשוב. מי שילבש את החולצה עם הספרה 10 יהיה דייגו מראדונה. שאר החברים בתכלת-לבן רק יצטרכו לעזור לו לעשות על המגרש את מה שרק הוא יודע". מה? מי??
לקח עוד שנה וחצי עד שהצלחתי לצפות בפלא בפעם הראשונה. בשעת לילה מאוחרת ב-4 בינואר 1981 נדדתי לבית של חבר שהצליח לקלוט בקושי את שידורי הטלוויזיה הלבנונית ששידרה את טורניר המונדיאליטו מאורוגוואי. ארגנטינה שיחקה נגד ברזיל ובנגיעה הראשונה שלו בכדור הצלחתי להבין על מה כולם מדברים: זה לא היה דומה לשום דבר שראיתי עד אז - אסטטיקת המשחק המושלמת, המגע הרך, הסטירה לכדור ברגל שמאל, הזריזות, ראיית המשחק, היציאה מהמקום כמו קפיץ, הטמפרמנט והכריזמה... כמה כריזמה בתוך גוף של 165 סנטימטר. ההתאהבות הייתה מיידית.
בארגנטינה אוהבים את הגיבורים שלהם לא מושלמים, שנויים במחלוקת, העיקר שליבם יהיה במקום הנכון. דייגו, כמו אלילו צ'ה גוואברה וכמו אוויטה פרון, מתלבש בול על ההגדרה. אחרי מה שהוא עשה למענם במונדיאל 1986 הם מוכנים לסלוח לו על הכל: הסמים, ההשעיות, הקשרים המוזרים עם מנהיגים מפוקפקים, השערוריות והבושות שגרם לעצמו. הוא גאון חד פעמי וככזה הוא אמור להיות גם מקולקל ופגום, זה הולך יחד.
שנה אחרי אותו מונדיאל במקסיקו ייוולד בארגנטינה ילד שעתיד בבוא היום להתחרות בדייגו על תואר הכדורגלן הגדול בהיסטוריית המשחק. בשביל כל העולם אולי, אבל לא בשביל רוב הארגנטינים - הוא לא התלכלך מספיק בשבילם, לא רימה עבורם, לא קילל והסתכסך בשמם, בקושי זמזם את ההמנון לפני משחקים, ובעיקר - לא הביא להם את התואר הנכסף.
אז דייגו ארמנדו מראדונה, הנער המתולתל עם העיניים הערמומיות מהצריפים של ויז'ה פיוריטו כבר בן 60. האמת, לא האמנתי שיגיע לגיל הזה, ויש שיגידו שעדיף אם היה נעלם כבר מזמן. אבל לא אני. עבור כל אותם רגעי אושר וגאווה שנתן לי בצעירותי אהיה תמיד אסיר תודה לו.
FELIZ CUMPLE DIEGITO – TE QUIERO MUCHO HERMANO!