אגדת עשרים ואחת

מנור סולומון רשם אתמול עוד רגע גדול בקריירה שלו. שבר תקרת זכוכית נוספת. השער המרהיב שכבש נגד ריאל מדריד, שסייע לשחטאר דונייצק לשמור על סיכוי להשיג כרטיס לשלב הבא בליגת האלופות, לעד ייחקק בזיכרון הקולקטיבי כעוד רגע אדיר שלו בפרט - ושל הכדורגל הישראלי בכלל. אחת הסיבות שסולומון כל כך מלהיב, היא גילו הצעיר: בסה"כ בן 21, מה שמעיד שהוא כבר השיג לא מעט רגעים יפים לרזומה - בדרך, אולי, לקריירה שעוד לא ראינו מעולם.

כדי לנסות להמחיש, חיפשנו נקודות אחיזה - באמצעות השוואה: מה עשו הכדורגלנים הגדולים מישראל (וגם קצת מהעולם) בגיל הזה? אבל לפני שנתחיל, כמה הערות הסתייגות מתבקשות: כל קריירה היא בסופו של דבר אינדיבידואלית. שחקנים לעתים פורצים מאוחר, והאפשרויות של שחקנים לפרוח ברמות הכי גבוהות לא תמיד היו גבוהות בגיל מוקדם. גם אין בכך כדי לומר שסולומון בהכרח גדול מהשחקנים שציינו - כולם הגיעו להרבה יותר ממנו בסופה של הקריירה, ויש למנור עוד הרבה לאן להתקדם ולהשתפר. על כך אין חולק.

אנחנו התחלנו את הבדיקה שלנו בכדורגלני העידן המודרני (שנות התשעים ואילך), בהן הכדורגל הישראלי היה חלק מאירופה בכל מובן, אבל ברור ש-2020 היא לא 1995 מבחינת יכולות ייצוא השחקנים, ובתוך הסיפור של סולומון יש לא מעט מרכיבים אחרים שהפכו אותו לכל כך אטרקטיבי: למשל, ה"פושריות" של אבי לוזון, שהוציא אותו מהר מאוד לאירופה. ועדיין, על מנת לנסות לפענח את תופעת סולומון - הנה ההשוואה המלאה, לשיפוטכם.

אייל ברקוביץ' (1972+21 = 1993) - שנת 93' עבור ברקו היתה העונה שלפני היציאה לחו"ל. הילד ממושב רגבה כבר היה שחקן הרכב משמעותי במכבי חיפה, עוד בדאבל עם שלמה שרף בעונת 1990/91 כשכבש שישה שערי ליגה. את עונת 1992/93 סיימה הקבוצה במקום החמישי של הליגה הישראלית, מרחק 24 נקודות מהאלופה בית"ר ירושלים. ברקוביץ' כבש שבעה שערים במדי הירוקים באותה עונה.

בספטמבר 93' הוא נכנס כמחליף בנבחרת ישראל, שחזרה מפארק דה פראנס עם הניצחון הגדול על צרפת, כולל שער השוויון הדרמטי בדקה ה-83 (בדרך לשפיץ של ראובן עטר בתוספת הזמן). בסוף אותה עונה כבר היה חלק ממכבי חיפה הגדולה, שתרשום את עונת "הבלתי מנוצחת" היחידה בהיסטוריה, ותזכה באליפות הגדולה של 93/94. מסקנה: לכל הדעות כדורגלן גדול כבר אז, שם דבר במונחים ישראליים, אבל עוד לא עשה את זה במפעל יבשתי.

חיים רביבו (1972+21 = 1993) - גם רביבו ב-93' ידוע כשחקן טוב, אבל עדיין נמצא במשעולי הליגה הישראלית. את עונת 92/93 הוא סיים בבני יהודה, שנעלה את העונה במקום השלישי בטבלת הליגה הלאומית. רביבו היה שחקן חשוב בקבוצה מהשכונה, והיה חלק משלישייה קדמית קטלנית, כשלצידו אלון מזרחי וניקולאי קודריצקי ז"ל, שהיו למשך זמן רב הלהיט החם של הליגה. בקיץ 93' הוא נשאר בתל אביב, אבל עבר מבני יהודה - להפועל; גם שם הוא עשה כותרות, הבקיע 18 שערים בכל המסגרות, בישל עוד 16 והוביל את האדומים לרבע גמר גביע המדינה.

רביבו גם שיחק בנבחרת ישראל הבוגרת, תחת שלמה שרף, אבל את שער הבכורה שלו במדים הלאומיים יכבוש רק בעוד שנתיים. סלטה ויגו תשים עליו את היד רק ב-1996. מסקנה: אין ויכוח על כשרונו של רביבו, שעשה לא מעט בקריירה. אבל בגיל הזה, הוא עדיין כאן, ולא עשה המון ביבשת הגדולה.

יוסי בניון (1980+21 = 2001) - גם אצל הילד מדימונה, גיל 21 היה משמעותי. שנת 2001 היתה השנה שבה בניון הוביל את מכבי חיפה לזכייה באליפות ראשונה אחרי שבע שנים עקרות, כשהוא הכוכב, הציר המרכזי של הקבוצה שבנה אברהם גרנט בקרית אליעזר. הוא כבש בסה"כ שבעה שערים באותה עונה, אבל כל אחד בצבע (זכור במיוחד שער הניצחון המופלא נגד מכבי תל אביב בבלומפילד). מאחוריו יש כבר שני שערים במפעלים אירופיים (במסגרת קמפיין גביע המחזיקות של חיפה ב-1999 עם דושאן אוהרין), והוא גם כבר כבש במדי נבחרת ישראל - את שער השוויון נגד קפריסין בהפסד הכואב 3:2, בספטמבר 99'.

עם זאת, הוא עדיין פה. מרשים ומרכזי וסוחף, אבל היציאה לאירופה תגיע רק בשנה שאחרי: בתום עונת 2001/02, אחרי עוד אליפות, בניון יארוז את חפציו ויגיע לתחנה הראשונה שלו בסנטאנדר. מסקנה: כן, זו חתיכת פרה קדושה, ובניון הגיע למקומות שהלוואי שסולומון יגיע אליהם. אבל את השער הראשון שלו בליגת האלופות הוא יכבוש רק בגיל 27.

ערן זהבי (1987+21 = 2008) - בגיל 21, אחד השחקנים המשמעותיים שהצמיח הכדורגל הישראלי היה עוד בלתי ידוע. כובש מצטיין בליגה השנייה בישראל, במדיה של עירוני רמת השרון, שסיים את עונת 2007/08 עם 10 שערים בכל המסגרות. 2008 היתה השנה שבה יחזור לסגל של הפועל תל אביב, ויקבל הזדמנות מהמאמן אלי גוטמן. זהבי לא שיחק אז בנבחרת ישראל, ורשם רק הופעה אחת במדי הנבחרת הצעירה - בעיקר בגלל סכסוך עם הצבא, שלא נתן לו את מעמד הספורטאי המצטיין.

הפריצה של זהבי, כולל השערים הבלתי נשכחים בליגה, במדי הנבחרת וגם בליגת האלופות, תגיע מאוחר יותר: את הגול המפורסם בטדי הוא יכבוש כשיהיה בן 23, הנגיחה המטורפת ההיא בבאזל תגיע בגיל 28, על החוזה עם גוואנגז'ו R&F יחתום רק בגיל 29. מסקנה: זהבי הוא לכל הפחות מועמד ראוי ל"טופ 10" של כדורגלני ישראל, אבל גם הוא לא הגיע למה שהגיע בגיל של סולומון.

השוואות מאירופה (בזהירות המתבקשת): כאן צריך להבהיר שוב - סולומון הוא עדיין לא כל מי שנציין כאן. ובכל זאת, הנה כמה נתונים יבשים. בגיל 21, ליונל מסי היה כבר שחקן הרכב בברצלונה, אבל באותו שלב כבש בסה"כ 8 שערים בליגת האלופות. לסולומון יש חצי מהכמות, והעונה הנוכחית עוד לפניו (יום ההולדת 22 שלו מחכה בחודש יולי). בגיל 21, לכריסטיאנו רונאלדו היה בסה"כ שער אחד במפעל אירופי - זה קרה במוקדמות ליגת האלופות נגד דברצ'ן מהונגריה. בשלב הבתים, אליו יונייטד תעפיל בעונת 2005/06, הוא לא כבש ולו פעם אחת. בגיל 21, ניימאר הברזילאי רק נמכר מסנטוס לברצלונה, ורק בספטמבר 2013 ערך את הופעת הבכורה שלו בצ'מפיונס (עם בישול). כולן אגדות גדולות מסולומון, לא כולן הגיעו כל כך רחוק.

כותב שורות אלה מחויב במידה מסוימת של הסתייגות נוספת: יכול להיות שהקריירה של מנור סולומון לא תגיע למקומות אליהם הגיעו השמות שראיתם כאן. כולם, בסופו של דבר, הגיעו ליותר הישגים ופסגות בקריירה מאשר מנור, עד כה. אבל סולומון הוא ללא ספק הכדורגלן הישראלי שבנקודת הזמן הספציפית הזו, עם כל מה שאנחנו יודעים, נמצא בשלב המתקדם ביותר. ייתכן וזו גם רוח הזמן, או העובדה שיצא לאירופה כבר כשהיה בן 19, או המערכת סביבו שכיוונה אותו לשם מהר. אבל גם לסולומון יש חלק בכך, שבגיל 21 הוא אולי לא הגיע לירח, אבל הוא הכי קרוב לשם.