אתמול בצהריים, כשאספתי אותו מהצהרון, שאל אותי יונתן: "אבא, לאיזו חיה יש עור אפור, רגליים גדולות, חדק גדול והיא נמצאת בקוטב הצפוני?". אחרי שבמשך כל הנסיעה לא הצלחתי לענות נכון, הוא אמר: "פיל שהלך לאיבוד", ונקרע מצחוק. מספר שעות מאוחר יותר, בדקה העשירית של המפגש בין בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב ליתר דיוק, העייפות הכריעה אותו. "אבא אני הולך לישון", הוא הצהיר, "תגיד לי בבוקר איך המשחק הסתיים".
היום בשבע בבוקר, מיד כשהתעורר הוא שאל: "נו אבא, איך היה המשחק?". אחרי שחיכיתי שניה עניתי: "אתה זוכר את הפיל שהלך לאיבוד בקוטב הצפוני?". "כן", הוא השיב. "תבדוק איתו אם הוא ראה שם את דוניס ודראפיץ'". "מה?", הוא אמר. "לא רק הדוב, גם מכבי ובית"ר הלכו לאיבוד", אמרתי בחיוך. "לא הבנתי", הוא השיב, "בית"ר ניצחה?". "לא תנתן, שתי הקבוצות הפסידו".
משחק כזה אני לא זוכר הרבה שנים. בטח לא משחק בין קבוצות כמו בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב. כל כך הרבה איבודי כדורים, כל כך הרבה בלגן, כל כך הרבה דקות מתות, כל כך הרבה פיהוקים. אלוהיייייים. וואוו, זה היה קשה. אבל ממש קשה לצפייה. 90 דקות בלי מהלך חיובי אחד, בלי רגע אחד של נחת, בלי כלום ושום דבר. ולחשוב ששתי הקבוצות עוד קיבלו על ההצגה הזו נקודה. בעיניי, שתי נקודות יותר מדי.
דראפיץ'. הלך לאיבוד (דני מרון)
איפה מכבי תל אביב האימתנית? איפה הקבוצה שמתיימרת לשמור על התואר בפעם השלישית? איפה השחקנים שמצליחים מאוד בזירה האירופית? איפה בית"ר ירושלים המוכשרת? איפה הקבוצה שמתיימרת לחזור לצמרת הכדורגל בארץ? איפה השחקנים שגרמו לנו לפנטז על כדורגל שמח רק לפני כמה חודשים? איפה כל אלה?
נשבע שרציתי לשבת ולנתח מה לא עבד, מה לא הסתדר, מה היה צריך לתקן, אבל אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אולי מניהול המשחק ההזוי של דוניס והחילופים "המהירים" שלו? אולי מהקיבעון של דראפיץ' את ברדה, שרצו לנצח בזכות הכנסת קריאף כבלם במקום אור זהבי? אולי ממספר האיבודים המטורף שהיה אמש לעלי מוחמד? אולי מחוסר הדיוק של דן ביטון, יונתן כהן וגולסה? ואולי בכלל מהכושר הגופני הלקוי שגרם לשחקנים מסוימים לחפש בלון חמצן החל מהדקה ה-60?
יש עוד כמה "אולי" כאלה. למשל העדר האיומים על השער, הקצב האיטי, חוסר הביטחון והלחץ הגדול, אבל כל אלה הם רק תירוצים והכי חשוב: לא באמת משנים את השורה התחתונה - מהמשחק אתמול שתי הקבוצות הפסידו.
דוניס. איפה מכבי האימתנית? (דני מרון)
אחת את האליפות, השניה את הפלייאוף העליון. אחת את כח ההרתעה, השניה את הביטחון. אחת את השמחה, השניה את התקווה. אחת את הקהל שלה, השניה את האוהדים שלה. בקיצור, למזלן יש בליגה את הפועל תל אביב. כל אחת מהסיבות שלה - מכבי אולי תתאושש עוד שני מחזורים, בית"ר יכולה להיות שקטה במאבקי התחתית.
"אבא אתה חייב לשמוע בדיחה", אמר יונתן רגע לפני שהורדתי אותו בפתח בית הספר. "נו, ספר", עניתי. "אמא שואלת את בנה 'מה עשית היום בבית הספר?'. עונה הבן: "ניסוי בכימיה". "ומה תעשו מחר בבית הספר?". עונה הבן: "איזה בית ספר".
על זה נאמר: בואו נקווה שדוניס את ברדה ודראפיץ' לא מתכננים לנו עוד ניסויים הזויים שיתפוצצו לנו בפרצוף.
בואו נקווה שהניסויים הסתיימו (דני מרון)