אומרים ששחקנים צעירים צריכים שקט תעשייתי כדי לפרוח, אבל במקרה של דני אבדיה - הוא חי מהסחת דעת אחת לשנייה. אחרי שגדל בחממה המפוארת (אם כי מלחיצה) של מכבי תל אביב, נראה היה שהישראלי בדרך ליעד שקט בהרבה בוושינגטון, לפחות במונחי NBA. לגורל היו תכניות אחרות ומאז אותו דראפט הוויזארדס לא יורדים מהכותרות: תחילה בגלל טרייד וול-ווסטברוק, אחר כך הגיעה התפרצות הקורונה בקבוצה ולאחרונה בראדלי ביל הפך לנושא החם של הליגה.
הכוכבים הכי גדולים בארצות הברית מדברים עליו, בטוויטר פצחו בקמפיין לשחרורו מוושינגטון והוא בעצמו הודה שהוא עצבני. ואם זה לא מספיק, אשתו הצטרפה השבוע לחגיגה עם האמירה "נמאס מזה". בסך הכול אפשר להבין אותה, בכל זאת בעלה מככב מדי לילה והקבוצה שלו מפסידה משחק אחר משחק. אבל כדי להבין באמת את גודל הסערה סביב ביל, צריך לפתוח את ספרי ההיסטוריה ולראות עד כמה העונה שלו יוצאת דופן.
ב-50 שנה האחרונות, רק ארבעה שחקנים העמידו ממוצע נקודות גבוה משל ביל העונה (34.7 נק' למשחק): קארים עבדול גב'אר ב-1971/72, מייקל ג'ורדן ב-1986/87 ו-1987/88, קובי בראיינט ב-2005/06 וג'יימס הארדן ב-2018/19. כולם העפילו לפלייאוף באותה עונה, וביל? הוא מחזיק במאזן הגרוע בליגה (12:3). כאן נשאלת השאלה שלנו - וושינגטון חלשה למרות הכוכב שלה או בגללו? ננסה לענות.
זאת שאלה שמעסיקה לא מעט אנשים גם בארץ וגם בבירת ארה"ב, וברוב המקרים התשובות הפוכות. התשובות הפוכות כי התפיסה מאחוריהן טמונה עמוק בתרבות שלנו ובדרך בה אנחנו מסתכלים על הספורט. נסתכל על שני הצדדים ואז אולי נגיע לעמק השווה.
התפיסה האמריקאית
ביל הוא הקורבן. מדברים על סופרסטאר שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית במדי הקבוצה הכי חלשה ב-NBA, והוא עושה כל שביכולתו כדי להחזיק אותה עם הראש מעל המים. מאז תחילת העונה שעברה הוא קלע 40 נקודות 13 פעמים, והעונה נגד פילדלפיה הפציץ 60 נק' (57 בשלושה רבעים). לוקח הכול על עצמו כי אין לו עם מי לשחק, ולמרות היכולת - וושינגטון חלשה.
האמריקאים אוהבים להאדיר את הכוכבים, הם ניזונים מהמספרים המפוצצים ומבחינתם אם שחקן טוב והקבוצה לא - יש רק אשם אחד בסיפור (רמז: לא השחקן). בדיוק בגלל זה הפרשנים מעבר לים קוראים לביל לעבור בטרייד, וזה הבסיס לקמפיין "Free Beal".
התפיסה הישראלית
אבדיה/שאר שחקני וושינגטון הם הקורבנות. מדברים על שחקן שלמרות היותו סופרסטאר, הוא לא מצליח למנוע מקבוצתו להיות הכי חלשה ב-NBA, והיא שוקעת ביחד איתו. מאז תחילת העונה שעברה הוא קלע 40 נקודות 13 פעמים, עדיין הפסיד 12 מתוך אותם משחקים, והפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שמפסיד 10 משחקים רצופים בהם קלע 40+ נק'. העונה כשקלע 60 נגד פילדלפיה היו לו רק 3 נק' (1 מ-6 מהשדה) ברבע המכריע. לוקח הכול על עצמו בכוח ובגללו וושינגטון חלשה.
אנחנו הישראלים אוהבים וטובים בלדבר 'תכלס'. המספרים יכולים להיות נחמדים אבל אם הקבוצה מפסידה, מה עשינו פה? בניגוד לאמריקאים, אנחנו מחפשים את ה'למה?' ולא קופצים למסקנות. חוץ מזה, במשחק היחיד שביל לא שיחק העונה - אבדיה קלע 20 נקודות, כך שהאינטרס ברור.
אז מי צודק?
התשובה נמצאת איפשהו באמצע. קודם כל, להגיד שוושינגטון לא טובה בגלל ביל יהיה תלוש מהמציאות, כי עובדתית היא קבוצת כדורסל טובה יותר כשהוא על הפרקט. אם נשווה בין מדד הפלוס מינוס של הקבוצה איתו ובלעדיו כל 100 פוזשנים, נראה עלייה של 5.1 נקודות כשהוא על הפרקט. מדד ההתקפה של הוויזארדס עומד על 114.4 עם הכוכב שלהם, ו-101.1 בלבד בלעדיו. לשם השוואה, מינסוטה (הקבוצה עם המדד ההתקפי הנמוך בליגה) - קולעת 103.6 נקודות כל 100 פוזשנים.
שאלה קטנה לאמריקאים. אם ביל היה מוביל את הקבוצה הנוכחית של וושינגטון לפלייאוף, הקרדיט היה מגיע גם לסקוט ברוקס/שאר השחקנים "הזוטרים"? הודות להיכרותנו עם הנפשות הפועלות יש להניח שהיו הופכים את ביל לגיבור על, וזאת הסיבה שעכשיו אסור להפוך אותו לקורבן. אפשר להתווכח על ההשפעה הבלעדית שלו על יכולת הקבוצתית והמאזן, אבל אי אפשר לנקות אותו לגמרי מאשמה.
בניגוד לווסטברוק שמרבה לזרוק ולהחטיא (זורק 18.1 פעמים למשחק ב-38.1% מהשדה), על ביל קצת יותר קשה לכעוס. האחרון לוקח הכי הרבה זריקות בליגה, 26.1, והוא קולע אותן ב-47.4%. רק שש קבוצות בכל הליגה קולעות באחוז גבוה יותר (וושינגטון קולעת ב-45.7%). ממוצע האסיסטים שלו עומד על 4.8.
אפרופו אסיסטים, לביל היו שלושה משחקים העונה עם שבעה אסיסטים ומעלה. שניים הסתיימו בניצחון, כולל ההצגה הקבוצתית נגד פיניקס (ביל סיים שם עם 9 אסיסטים) ובמשחק השלישי וושינגטון הרשימה נגד אורלנדו אבל איבדה יתרון של 17 נק' ברבע האחרון. ווסטברוק, אגב, לא שיחק באף אחד משלושת משחקים.
"אי שפיות זה לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" אמר אלברט איינשטיין, וגם אשתו של ביל השבוע. עד עכשיו - זה בדיוק מה שקורה בוושינגטון ופה ברוקס צריך לתת את הדין. 38.4% מההתקפות של הוויזארדס נגמרות בזריקה/איבוד של ביל (הכי הרבה בליגה), והכדורסל המקרטע לא משתנה. בהמשך לנתון המעודד על האסיסטים, ביל חייב להיות יותר המוציא לפועל בהתקפה וקצת פחות מי שאומר את המילה האחרונה. אז אולי ברוקס פשוט לא משתמש בכוכב שלו נכון?
לא כל כוכב הוא מנהיג
האש צריכה להיות מכוונת קודם כל להנהלה, לצוות האימון ולווסטברוק, ואז מגיעה האחריות האישית של ביל. לפני כל הנקודות, האסיסטים, הפלוס מינוס ועוד נתונים שלא באמת רלוונטיים, לכוכב של וושינגטון הייתה מטרה אחת העונה: להנהיג את הקבוצה, ועד עכשיו הוא נכשל בגדול.
בנובמבר האחרון ביל קיבל באופן רשמי את המפתחות לתפקיד בעל הבית, כשהג'נרל מנג'ר של הוויזארדס טומי שפרד הודיע שהקבוצה נבנית סביבו. אנחנו קצת יותר מחודש בתוך העונה ועדיין לא קיבלנו סימנים של שחקן שבאמת מסוגל להיות ה"אלפא" ולהוביל. גם על דף הסטטיסטיקה קיבלנו עדות לכך.
12 ההפסדים של וושינגטון אולי מייצגים את האופי של הקבוצה, אבל לא את הפוטנציאל שלה. בחמישה משחקים מתוך ה-12 היא הובילה במהלך הרבע הרביעי, ובשישה נוספים היא מצאה את עצמה בפיגור חד ספרתי בשלב כזה או אחר ברבע המכריע. כלומר, הפעם היחידה בה הוויזארדס באמת הובסו העונה, הייתה הלילה נגד אטלנטה.
זוכרים את האחוזים של ביל מהשדה שעומדים העונה על 47.4%? ובכן, ברבע הרביעי הם צונחים ל-35.1%, כאשר רק דאוויס ברטאנס, ג'רום רובינסון, איזק בונגה וג'ורדן בל עם אחוזים נמוכים יותר, ובקלאץ' (פחות מ-5 הפרש חמש דקות ומטה לסיום) הוא קולע ב-25% (5 מ-20) שזה, איך נאמר בעדינות, מזעזע.
כאן ביל לוקח את הכדור לסל אבל הוא לא מצליח לסחוט עבירה או לסיים עם שתי נקודות, והוויזארדס מפספסים הזדמנות להפוך את התוצאה בשניות הסיום.
via GIPHY
לביל הייתה הזדמנות לתקן, אבל הוא לקח זריקה קשה ובמקום שהמשחק ילך להארכה - וושינגטון ירדה למאזן 4:0.
via GIPHY
עוד דוגמא לפעולה רעה של ביל במאני טיים. הוא מצליח לברוח לשומר שלו אבל במקום להניח שתיים קלות הוא מאבד את הכדור וגם את המשחק.
via GIPHY
מה ביל צריך לעשות?
להישאר עד סוף העונה ולחשב מסלול מחדש. בהמשך לטענת "הקורבן", צריך להבהיר שרק לפני שנתיים הוא חתם על חוזה חדש במועדון. הוא ידע עם מי הוא יוצא לקרב, והיום הוא נושא בתוצאות. מבחינתו כל עוד הוא ממשיך לספק מספרים מדהימים (שלא יכלו להיות לו במקום אחר) ולנפץ כמה שיאים של ג'ורדן, הוא מסדר לעצמו עוד כמה דולרים בחוזה הבא.
חוץ מהשיקולים הכלכליים, צריך לקחת בחשבון שמדובר בשחקן מחויב לעצמו ולמועדון. הוא לא ימהר להרים דגל לבן, ואחרי שקיבל את אותן מפתחות מההנהלה - הוא ירצה לסחוב את הקבוצה כמה שיותר, ובנוסף להוכיח לעצמו שהוא כן מסוגל להיות מנהיג. האם לוושינגטון יש זמן לניסיונות האלה? וודאי שלא.
מה וושינגטון צריכה לעשות?
להגיד תודה לשחקן שבחרה שלישי בדראפט 2012, ולתת לו להילחם על אליפות במקום אחר (רצוי בשבילו ליד סופרסטאר/ים). אולי משתמע שהיא זו שעושה לו טובה, אבל למען האמת היא תעשה לעצמה טובה. הערך של ביל גבוה מאי פעם, ואם היא תחכה - היא תפסיד יותר נכסים בטרייד. לביל יש אופציית יציאה בקיץ הבא (22'), מה שאומר שקבוצות לא ימהרו לשחרר יותר מדי עבורו בעונה הבאה.
25 במארס. זה התאריך שצריך להיות מוקף בעיגול ביומן של אנשי וושינגטון, כי זה מועד ההעברות האחרון לעונה. הוויזארדס חייבים לנצל את החזקה של דראפט 2021, ולהסתער עליו עם כמה בחירות דראפט שישנו את פני המועדון. ברשתות החברתיות אוהדי וושינגטון דואגים להגיב לפוסטים של הקבוצה עם תמונות של קייד קנינגהאם, הכוכב הצעיר שעתיד להיבחר ראשון בדראפט הקרוב.
מצד אחד לוושינגטון לא היה סיכוי להיות תחרותית בלי ביל, ומצד שני גם אין לה סיכוי איתו. ככל שהזמן עובר שני הצדדים מבינים מה צריך לקרות ובסופו של דבר כולם ירוויחו. הוויזארדס אולי לא יבנו את העתיד שלהם עם ביל, אבל הם יבנו אותו בזכותו.
אם ביל יעזוב, אבדיה ירוויח (Getty)