אני אתחיל ואומר שבאופן אישי, אני חייב לאברהם פלדה המון. הוא האמין בי ונתן לי ההזדמנות, והיחסים בינינו תמיד הרגישו כמו יחסים של אבא ובן - עם כל המשתמע מכך - והיו גם הרבה רגעים של עליות ומורדות. אין ספק שהשנים הגדולות ביותר של הפועל תל אביב, באופן כללי, היו בתקופה שבה אברהם ניהל אותה.
הסיפור האישי שלי עם אברהם התחיל עוד כשהייתי בגיל נוער. הוא היה הראשון שהחליט כמדיניות - ועל זה אני חייב לו תמיד - שצריך להפוך אותי לשחקן. כבר בגיל 17, כשעליתי לבוגרים, ההנחיה שלו כלפי המאמן הייתה: "לא משנה מה קורה - עמוס משחק". הוא ידע שכדי להפוך אותי לשחקן, גם אם זה יבוא על חשבון הפסדים, אני חייב לשחק. וכך גם היה.
הוא תמיד הנחה אותי, היה סוג של מנטור. כשפרצתי בגיל צעיר, לדוגמה, הוא אסר עליי להתראיין, חשב שזה "יקלקל" אותי במידה מסוימת. הייתה לו תאוריה ששחקנים צעירים לא יהיו טובים במשחקים הבאים אחרי ראיונות. הוא לא נתן לעיתונאים להתקרב לחבר'ה הצעירים.
הפועל ת"א הייתה כמו אשתו השנייה. לנו כשחקנים היה המון ריספקט, אבל באיזשהו מקום פחדנו ממנו. היו לו פעולות שלא תמיד היית יכול לחיות איתן בשלום, אבל פשוט לא היית מסוגל לכעוס עליו. אחרי הפסדים, לדוגמה, כשהוא היה נכנס לחדר ההלבשה - האדמה רעדה.
הטונים היו הופכים לטונים של צעקות, על כולם, אבל - וזה הכי חשוב - זה בא ממקום של כאב, ממקום של אכפתיות, ממקום של "אי אפשר להפסיד". היה לנו קשה לקבל את זה, אבל לא כעסנו עליו אף פעם, ידענו שהפסד לא היה בלקסיקון שלו. בסופו של דבר, זה מה שהביא את הפועל ת"א להיות בפסגה באותן שנים. הפועל לא הייתה "עוד מועדון", בעיקר בזכותו. כל התכונות הללו שלו, הביאו את הפועל ת"א לאן שהגיעה.
פרישמן, פלדה היה סוג של מנטור
הוא היה איש חד, שמבין בספורט ובפוליטיקה של הספורט. הייתה לו כריזמה ייחודית והייתה לו גם עין טובה לשחקנים - דניס וויליאמס, מילטון טאונס, פרוויס שורט, דייויד ת'רדקיל ועוד זרים רבים וטובים שעברו בהפועל כשהוא היה יו"ר, כשגם חלק מהישראלים הטובים ביותר שיחקו אצלנו בשנים שלו, כמו שמעון אמסלם ותומר שטיינהאוור שגדלו תחתיו.
כמו שאמרתי בהתחלה, היו לי איתו יחסים מיוחדים, שכללו גם מורדות. לצערי בשלב מסוים אברהם לא נתן מספיק הערכה לשחקני הבית ושאף להביא שחקנים מבחוץ.
עד היום אני מבכה את העזיבה המדוברת שלי את הפועל ת"א ב-1989, עזיבה שבה לאברהם היה חלק. כשהחוזה שלי הסתיים ניגשתי אליו, ושאלתי האם אנחנו ממשיכים. הוא ענה שכן. אבל ראיתי איך לאט לאט עוד ועוד שחקנים מגיעים. שאלתי שוב למה אנחנו לא חותמים, ואז קיבלתי תשובה שפגעה בי בזמנו: "אתה שחקן בית, אתה לא תעזוב".
אמרתי לו שזו הפרנסה שלי, ולכן באותם ימים הייתי כבר במו"מ עם מכבי תל אביב ועם הפועל חולון. הגעתי לסיכום ולחצתי יד עם חולון, וכשאברהם הבין שאני רציני בכוונות העזיבה הוא שלח אנשים וביקש שאשאר. אמרתי לו שברגע שאני לוחץ יד עם קבוצה אחרת - מבחינתי זה סגור. בשורה התחתונה זו הייתה טעות ענקית של שני הצדדים שעזבתי את הפועל ת"א, וכשחזרתי לקבוצה אחרי עונה אחת זה כבר לא היה אותו הדבר.
אחר כך זה הגיע לבוררות, שם הוא אמר: "הפסדתי בן". הבנו ששנינו טעינו. אלא שלמרות הכל, מאוד אהבתי אותו והערכתי אותו. אין לי כעס, להיפך, כי כמו שאמרתי, אני לא יכול לכעוס עליו אף פעם. אני תמיד אהיה חייב לו הרבה מאוד. זו אבידה ענקית. יהי זכרו ברוך.